בארץ ישראל, יש לי זכות לחיות בדרך התורה!

מדוע מגילת אסתר מכנה את מרדכי: "מרדכי היהודי"? הרי כולם ידעו שהוא יהודי! אלא כדי לחדד את העובדה שהוא יהודי, ולא מתבייש ביהדות שלו, בת 3300 שנה, ממעמד הר סיני – בקבלת התורה – ועד היום. אנחנו יהודים, ועל זה השמחה שלנו ועל זה הגאווה שלנו, שזכינו להיוולד יהודים. אבל להיוולד יהודי זה לא מספיק, צריך גם לחיות כיהודי. כמו מרדכי היהודי, שדרכו היתה דרך היהדות, דרך התורה. זה מה שעושה יהודי ליהודי: חיים בדרך היהדות, דרך התורה. כי גם גוי (שלא נולד לאמא יהודיה) יכול להקרא יהודי, וזה רק לאחר שבחר וקיבל על עצמו (מרצונו) ללכת בדרך התורה ומצוותיה והתגייר כהלכה.

אנחנו לא בוחרים למי להיוולד, אבל אנחנו כן בוחרים באיזו דרך נלך – האם ללכת בדרך התורה, אם לאו. הבחירה האם ללכת בדרך התורה צריכה להיות אך ורק מתוך רצון אישי של כל אחד ואחת. אי אפשר לעשות את זה בעבור השני (אפילו לא באונס) או במקומו (ואפילו יבקש) – רק הוא בעצמו צריך לבחור לשמוח ביהדות שלו ולבחור ללכת בדרך התורה ולקיים את כל מצוותיה.

אני בחרתי בדרך התורה, אני שמחה בתורה! לעומת זאת – לא התערבתי בבחירה של אף אחד אחר, כל אחד יבחר בדרכו שלו.

היהדות היא סמל וּמופת. שיטת חיים מופלאה, שמראה ומלמדת איך צריך וכדאי לחיות בָּאופן הנכון ביותר. ורק בורא עולם יכול היה ליצור דרך מושלמת שכזו. היהדות היא הדבר האמיתי!

על דרכה של תורה, על קצה המזלג, אביא את דברי הגאון מוילנא, שכותב בספרו "אבן שלמה" (פ"א ס"ב), שעיקר חיוּת ועבודת האדם, להתחזק תמיד בעבודת המידות. זהו העיקר – המידות הטובות ודרך הארץ.

כעת, אספר על המקרה שקרה לי: התחלתי לעבוד כסייעת בצהרון, מטעם המינהל הקהילתי, בגן של העירייה (גן ממלכתי), ובחסדי השם יתברך, לאט לאט, הצלחתי להיכנס לליבם של רוב ילדי הצהרון. בצהרון אנו מגישים לילדים ארוחת צהריים, וכדי לעודדם לאכול, אנו מתבקשים לאכול יחד איתם. כאישה שומרת תורה ומצוות, לפני שאני אוכלת אני מברכת, ובסיום האוכל אני מברכת ברכה אחרונה. הילדים, שחלקם היו פעם בגן דתי, שמחו מאוד לענות אמן, ואף בפעמים שלא אכלתי, הפצירו בי: תאכלי ותברכי, אנחנו רוצים להגיד אמן.

לאחר כשלושה שבועות לעבודתי, בהגיעי בשעה 13:50 לצהרון, נגשה אלי גננת הבוקר ובקשה שאצא איתה החוצה לשיחה (אציין שלצהרון יש גננת אחרת). באותה עת הילדים היו בפעילות של חוג. בתחילת השיחה הגננת שיבחה אותי, שאני מכניסה שמחת חיים ורוח רעננה לגן, וכולם מברכים על כך. אך מיד לאחר התשבחות הגיעה ההוראה הברורה, שלא משתמעת לשתי פנים, שהורים מתלוננים שאני מברכת בגן ליד הילדים וזה לא מקובל עליהם. לכן הנני מתבקשת בשום פנים ואופן לא לברך בגן! כשהתעקשתי לדעת במי מדובר, הגננת הודתה, שהיה זה רק אב אחד שהתקשר (היא לא רצתה להגיד מי), וסיפר שהילד/ה שלו אמר/ה שבזמן האוכל הסייעת מברכת והם עונים אמן. אבל העובדה שרק אב אחד התעניין לא עשתה רושם על הגננת, והיא עמדה על כך שאסור לי לברך!

עמדתי על זכותי הלגיטימית לחיות עפ"י דרכי, כמו שהיא חייה על פי דרכה, אבל הגננת נופפה בידיה וצרחה בכל כוחה בפאתוס: "פה זה הגן של הממלכתי, הוא שייך רק לחילונים. פה את תברכי בלב, בלי שאף אחד יראה או ירגיש, בְּסֶתֶר, בצנעה!", כשהסברתי שאני חיה עפ"י התורה הקדושה, שהיא טובה וישרה, ובשאלת רב שעשיתי הרב הסביר שאיש לא יכול למנוע ממני לברך (ואציין שהילדים לא ברכו), תשובתה היתה נחרצת: "כאן (והצביעה על דלת הגן) הרב שלך לא מחליט עליך!". כשהזכרתי לגננת, כי הן נהנות כ"כ משמחת החיים שלי, שבאה דוקא בזכות התורה, היתה לה עיצה חשוּכה: כאן תשמחי בלי תורה!

לאחר שהגננת הלכה, הסייעת הרפואית אמרה לי: "אסור לך לברך, אסור לך להתפלל" (כשאמרה "להתפלל" היא התכוונה לברכה האחרונה, כי לא ידעה שזו "ברכת מזון", אלא חשבה שזו תפילה).

נשים אלו, בדרכי אונס ובזדון, תוך שימוש באיומים, שבקרוב יהיה עלי לחץ מצד ההורים, אשר יעשו פרובוקציות בווצאפ ויצאו נגדי, ובאיומים שאפוטר אם לא אלך בדרכן החילונית, פעלו לעקור ממני את היהדות, את דרך התורה הישרה והטובה ואת השמחה שלי בתורה.

לפני שאמשיך אסביר, למי שעדיין אינו יודע, מדוע יהודי מברך על המזון שהוא אוכל: הקב"ה אומר: "כל הארץ שלי, אם אתה רוצה לאכול מִטוּב הארץ, בקש רשות ממני" (בקשה אלמנטרית לחלוטין), לכן מבקשים רשות מהקב"ה ומברכים לפני שאוכלים. ולאחר שאוכלים לתאבון, צריך לומר תודה (מינמום של דרך ארץ) ולכן מברכים ברכה שנקראת ברכה אחרונה: ברכת "בורא נפשות", או ברכת "מעין שלוש" או "ברכת המזון" (תלוי מה אוכלים), ככתוב בתורה (דברים ח', י'): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ". ילד שמגיל קטן מברך על מה שאוכל, לעולם לא יקח דבר שאינו שלו ללא רשות, כי תמיד ביקש רשות לפני שאכל, ולעולם יאמר תודה על מה שנותנים לו, כי תמיד אמר תודה בסיום האוכל. הוא יגדל לתוך הנהגה זו ולעולם לא יהיה גזלן, או גנב או כפוי טובה. וְאֵלוּ הנהגות טובות שהתורה מלמדת אותנו.

אנשים שמפחדים מהברכות, זה בגלל שאינם יודעים כלל מה הסיבה שמברכים, אם היו יודעים, בודאי שהיו שמחים על הנהגות טובות וישרות אלו, שיחסכו להם הרבה מאמץ של חינוך לדרך ארץ.

עכשיו תבינו מה בקשו ממני הגננת והסייעת הרפואית: תאכלי בלי לבקש רשות – כמו גנב בסתר, ותסיימי לאכול מבלי להגיד תודה – כמו אדם חצוף, כפוי טובה!

מול דרך התורה, שהיא מתוך בחירה אישית, עומדת דרכן של הגננת, והסייעת הרפואית, שתבעו ממני באונס, שאני לא אברך על המזון – ברור לָכֹּל, שהמעשה שלהן הוא כפייה דתית!

איש או אישה בכל מערכת שהיא (חינוכית, ממסדית או פרטית) שנמצאים בהנהלה, בצוות העובדים או הורים ותלמידים וכדומה – אין להם רשות לכפות כפייה חילונית או כל כפייה אחרת (וכבר הסברנו שתורה אינה כפייה).

נשים אלו הן צבועות – כי הן מהללות את העצמאות (שצויינה פחות משבוע לפני המקרה) ומתהדרות בדמוקטיה ובחופש הבחירה – אבל כמובן כל עוד בוחרים בדרך שהן בחרו – חיים ללא התורה וללא יהדות.

לא הפריעו להן הנהגות של נוצרים (ילד מביא חזיר לאכול בגן, למה לא, דמוקרטיה) או מוסלמים (אין כל בעיה לדבר ערבית בגן). הכל מותר, רק לא יהדות, רק לא מסורת של דרך ארץ טהורה בת 3300 שנה!

מיותר לציין שאחרי דבר כזה, לא יכולתי להשאר בצהרון ועזבתי בצער רב, וכל כולי כאב וצער על הילדים הקטנים שלנו, שלא נותנים להם זכות בחירה ומונעים מהם, שלא יתקרב אליהם ולו גרגיר אחד של יהדות.

כדי שאפשר יהיה לבחור, צריך להכיר את שני הצדדים, הדרך החילונית ודרך היהדות! אבל אם ילָמדו אותם רק חילוניות, ויעלימו כל דרך יהודית, שאפילו, "חס וחלילה", לא ישמעו ברכה בקול מאדם אחר, כי לדעת צוות הגן (או גם חלק מההורים) לברך בקול זה "כפייה דתית" (וכבר ברור לנו שזה שקר ואבסורד), ילדים אלו לעולם לא ידעו, שיש תורה ושזכותם לבחור בה. היש כפייה חילונית יותר גדולה מזו?!

בגרמניה הנאצית פחדנו מהגויים וחיינו בדרך התורה בסתר. חשבו כמה מזעזעת העובדה שפה, בארץ ישראל, אנחנו מפחדים מיהודים, שהשם ירחם ויציל, שמאלצים אותנו לא לחיות בדרך התורה ואם אנחנו כ"כ מתעקשים, אז מותר לנו רק בסתר, בצנעה! יהודי רודף יהודי מתוך שנאת חינם, שנאה לתורה.

האמת צריכה לצאת לאור, ועליה אני נלחמת פה: כאן בארץ ישראל חי העם היהודי, שחופשי לקיים את התורה ומצוותיה ללא פחד מנאצים ומצוררים אחרים, וודאי ללא פחד מאחיו ומאחיותיו היהודים. כאן בארצנו (ובכל העולם כולו) יש לנו הזכות לברך ולהתפלל בגאון, ללא חשש מאיש או אישה!

אין רשות לאיש/ה למנוע ממני ללכת בדרך היהדות הישרה והטובה, או לקחת ממני את השמחה שלי, שבאה אך ורק בזכות תורתינו הקדושה והטהורה!