"החיילים בשטח כיסו אותה בסדין שחור ואיבדו כל תקווה": סיפורה המדהים של אילנית צור-אריה

"אני רוצה שהסיפור שלי יצא לאור, ושאת תהיי השליחה של הקדוש ברוך הוא לעשות את זה". כך, במילים אלה, פתחה אילנית צור אריה, שנפצעה באורח אנוש בתאונת דרכים קטלנית והשתקמה באורח פלא, את שיחתה עם הסופרת מירב מגני, שאכן התמסרה לסיפור חייה המפעים של אילנית, נשאבה לתוכו והעלתה אותו על הכתב. בימים אלה רואה אור ספרן המשותף, "מה אביא לך מתנה", ומירב משתפת לראשונה בתהליך כתיבתו.

"אני עובדת בתחום החינוך", מספרת מירב מגני (45), המתגוררת בשבות רחל, נשואה ואם לשמונה, שחרף גילה הצעיר כבר חובקת נכד ראשון. "לא פעם, תוך כדי הכתיבה, היו חסרים לי סיפורים שיתאימו למסרים שרציתי להעביר, אז פשוט הייתי ממציאה אותם. השיעורים הללו אמורים להיות חווייתיים, אז הייתי חייבת להכניס סיפורים מעניינים.

"ממש ראיתי שהקב"ה מכוון ומוליך אותי בכיוון של כתיבת ספרים מחזקים ונוגעים, ורציתי להמשיך בכך. בתקופה הזו חברה משותפת שלי ושל אילנית, עורכת ספרים מוכשרת בשם לימור בן אבי, שלבסוף אכן ערכה את הספר, המליצה לאילנית – אחרי שזו סיפרה לה שהיא רוצה לפרסם את סיפורה ברבים – שתפנה אלי. אחרי פגישת היכרות התחלתי לצלול לתוך סיפור חייה המופלא".

באתי להציל חיים

הפגישה הראשונה של מירב עם אילנית (43), נשואה ואם לארבעה המתגוררת בשכונת קריית יובל בירושלים, התקיימה בביתה של אילנית. "מיד בתחילת שיחתנו ספרה לי אילנית שהיא עברה תאונת דרכים קשה מאד-מאד, אך שזו גרמה לה לשינוי חיובי בחייה, ושהיא רוצה שכל אחד ידע ש'אין על הקב"ה', שהוא תמיד יודע מה הוא עושה, ושהכל לטובה. ואכן, הספר מגולל את סיפור חייה, מהשלבים שקדמו לתאונה, במהלך תקופת השיקום וכמובן גם אחריה", אומרת מגני.

"לאילנית היו כמעט תמיד התמודדויות וקשיים. היא נולדה למשפחה מסורתית מנתיבות, וכבר בצעירותה החלו לפעם בה הרהורים על דרכה כבחורה דתית. בהמשך החליטה לעזוב לגמרי את דרך התורה והמצוות. זמן קצר לאחר מכן היא נסעה להודו, וכשחזרה לארץ – גרה בקיבוץ. באחד מימי שישי, ממש סמוך לשבת, בשעה שנסעה בכביש הבקעה, התנגש בה חזיתית רכב שיצא לעקיפה. אילנית עפה מהרכב, ונזרקה אל אסופת סלעים בצד הדרך. ברגעים האלו השתנו חייה לתמיד".

כמה קשה הייתה הפציעה?

"בהשגחה פרטית, כוח של צה"ל היה בקרבת מקום, אך לאחר כמה דקות, כשהם ראו כמה חמור מצבה, הם הפסיקו לטפל בה, ורק חיכו לרופא שיגיע כדי לקבוע את מותה. החיילים בשטח כבר כיסו אותה בסדין שחור ואיבדו כל תקווה. כשהפרמדיק הגיע הם אמרו לו שאין כבר את מי להציל, אך הוא ענה: 'מה פתאום, באתי להציל חיים', והחל להנשים אותה בקשית במשך 50 דקות.

"אילנית הגיעה לבית החולים במצב אנוש, עם פציעות קשות. היא סבלה מפגיעת ראש, אז גם לא הצליחה לתקשר עם סביבתה. גם אחרי שהתעוררה ברוך ה', הרופאים אמרו לה שלעולם לא תוכל שוב ללכת, ושעליה לעבור שיקום ארוך וקשה מאד. אבל כרגיל, לקב"ה הכל יכול, היו תוכניות אחרות".

בעיניים מוצפות דמעות

ההתרגשות בקולה של מגני ניכרת כשהיא מספרת על הנס הגדול שאירע לאילנית, גיבורת ספרה וגיבורתה באופן כללי. "היום אילנית מצליחה לעשות המון דברים שאף אחד לא האמין שתעשה. היא נשואה, אם לארבעה ילדים, ואולי הכי חשוב – שבה בלב שלם ואוהב לדרך התורה והמצוות. כבר לפני התאונה היא התחילה להתחזק, אבל התאונה העצימה את זה מאד, ונתנה נוכחות קבועה ומשמעותית לקב"ה בחייה".

"מעבר לקושי של אילנית, ובלי להשוות כמובן, גם לי היו קשיים לא מעטים בכתיבת הספר. לקח לי למעלה משנה לכתוב את הספר. בסופו של דבר אילנית השתקמה, אבל פגיעת ראש זה משהו שלא לגמרי עובר. לא תמיד היא זכרה את כל מה שרציתי לשמוע, והרבה פעמים היא זכרה יותר מדי, וזה היה מאוד לא פשוט.

"בהתחלה", נזכרת מגני, "חשבתי שלא אצליח למלא 200 עמודים מסיפור של אישה שעברה תאונה. לצערנו יש לא מעט כאלה. אבל אז הכרתי את אילנית והתפעמתי מאד. אנשים בדרך כלל לא מקבלים את הדברים הקשים בחייהם כמו שאילנית מקבלת. אנשים לכל היותר מקבלים את הדין. אבל היא רואה בהם ממש מתנות".

מגני, כך לדבריה, אף חוותה קשיים נוספים בכתיבת הספר, הנוגעים לכנות ולאמת המקצועית שלדבריה ראוי שיהיו לאדם הניגש לכתוב ספר שמופץ ברבים. "בתור אישה מאמינה, היה לי קשה מאד לכתוב על פריקת העול של אילנית ממקום אוהד ולא מבקר. היה לי קשה מאד עם זה. לא באמת הצלחתי להבין למה היא התנתקה מהיהדות דווקא במדרשה. אז פשוט ניסינו להבין את זה יחד. בשלב מסוים אני זוכרת שאפילו אמרתי לה שכדאי שהיא תמצא מישהו אחר שיכתוב על התקופה הזו, אבל בסוף עשינו עבודה משותפת, והצלחתי לכתוב מילים שבאמת הייתי שלמה איתן".

"מעבר לכך", אומרת מגני, "אני ממש זוכרת שכאשר כתבתי את הספר הייתי מאוד ממוקדת מטרה, ולא נתתי לרגשות להציף אותי. אבל כשיצאתי רגע מהעשייה השוטפת, וקראתי את הספר בנשימה אחת, דמעות מלאו את עיני. אחד הדברים שגם נגעו מאד ללבי הוא שידעתי שלא היה לאילנית שקל להוציא את הספר. היא עשתה מימון המונים, וגייסה מכל מי שרק אפשר. יחד עם זאת לא הפסיקה להתפלל על קברי צדיקים, ולהתברך מפי רבנים להצלחת ספרה. ועדיין היא משתדלת מאד, באופן יום-יומי, לדאוג לכך שהרבה אנשים יחשפו אליו ויתחזקו ממנו.

"וב"ה, לא מפסיקות להגיע אלינו תגובות מרגשות מאד מאנשים. את אחת התגובות היותר משמחות ומעציבות קיבלנו מהרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב רונצקי, שבועיים לפני שנפטר ממחלה קשה. ידענו שהוא חולה מאד, ולכן זה לא היה פשוט.

"אגב", מסכמת מגני, "שם הספר, 'מה אביא לך מתנה', לקוח משיר מפורסם של אהוד בנאי, אמן שאילנית הייתה קשורה אליו מאד, המוזכר כמה פעמים בספר. שם הספר מבטא את זה שיש לה יכולות כמעט לא אנושיות לראות בכל מה שקורה לה כמתנה גמורה מה' יתברך. היא מרגישה שה' חשב מה להביא לה במתנה, והחליט להביא לה את התאונה. וזה, ככלות הכל, מה שהיא רוצה להגיד לעולם בעיקר. היא מתפללת בכל כוחה שזה אכן יקרה, ואני, כמובן, מצטרפת אליה ומנסה לעזור ככל יכולתי".