"דמעות רותחות זלגו מעייני. לא האמנתי כי כך נכנס ילד יהודי בבריתו של אברהם אבינו"

תהליך הגרות הבסיסי וההכרחי לכל מי שרוצה להיכנס תחת כנפי השכינה ולעם ישראל, הינו מלבד קבלת מצוות שהינה בסיס הגרות – גם מילה וטבילה. וכפי שכתב הרמב"ם על פי הגמרא הגרות הראשונה שהיא גם המקור להלכות גרות היתה בעת מתן תורה אז נכנסו כל בני האומה העברית – לדת ישראל אז נהיו עם סגולה ועמו של בורא העולם. המרכזיות של ברית המילה בהחלת היהדות מתפרשת גם במובן זה שלפי הפנימיות מילת הבשר היא גם מילת הלב, גם ללב יש ערלה - אטימות, והסרת ערלתו יכולה להתקיים רק אחרי הסרת ערלת הבשר. זו גם הסיבה שהעדר ברית מילה הינו מחסום בקליטה פנימית של דברי תורה.

בעקבות הדברים בשבוע שעבר, שלח לנו אחד הקוראים סיפור מופלא ומרגש שפורסם לא מכבר. אולי לרבים הוא מוכר עם זאת הרגשתי צורך לצטט אותו כאן כלשונו – אותי הוא ריגש מאד – והוא מבטא בעוצה רבה את הרעיון דלעיל וגם את עוצמת הקשר של הלב היהודי לתורה, לאחר שהוסרה ערלתו.

הסיפור מובא לפניכם, כפי שסיפרו בעל המעשה, המוהל המפורסם מתל אביב, הרב אבוהב.

הטלפון במשרדי צלצל. "הלו?!" נשמע קולה של אישה. "שלום וברכה", עניתי. "האם זה המוהל אבוהב?" "כן, מי מבקש?" "שלום, האם אתה פנוי מחר לברית מילה? בעיר חולון, 7.30 בבוקר?"

"בשמחה", עניתי. "יופי! אז קבענו מחר בכתובת... בשעה 7.30 בדיוק, משפ' גולן. אני מבקשת לדייק, תודה".

כך הסתיימה השיחה המוזרה, הנחתי שהיא פשוט מתרגשת. רשמתי לי את הפרטים ויצאתי ממשרדי. למחרת יצאתי מיד אחרי תפילת שחרית. עצרתי מונית ולאחר כ- 20 דקות הגעתי לכתובת היעודה. להפתעתי לא היה זה אולם שמחות ואף לא בית כנסת. היה זה בית פרטי בשכונה אמידה, על הדלת היה כתוב: "משפחת גולן". דפקתי קלות על הדלת וזו נפתחה מיד, "שלום לך, אני מתנצל אך ממש מאוחר לי", אמר בעל הבית ויצא מיד.

"נעים מאוד! אני גב' גולן, בעלי כבר יצא", אמרה האישה, "גם אני צריכה לצאת. אך אל דאגה, המטפלת תגיע בעוד כרבע שעה להחליף אותך עם יובלי... תספיק לערוך את ה'ברית', נכון?!"

"יובלי???"

"אהה. יובלי זה התינוק שאותו אתה אמור למול".

"כבר קראתם לו שם?" תמהתי. 

"כן... האמת שלא רצינו בכלל לערוך ברית כיוון שאיננו קשורים כלל לסממנים יהודיים, אך בסוף שגיא ואני החלטנו שאולי בכל זאת כדאי, אתה יודע..." הבנתי ששגיא זה אבי הבן, שהיה כאן לפני מספר דקות.

אמרתי: "אי אפשר לערוך כך ברית מילה! מי הסנדק? היכן אבי הבן? מניין? בשום אופן!"

"מניין? גם ככה מאוחר לי מאוד. אני מבקשת שתתחיל עם הניתוח הזה כי עוד דקה שתיים, גם אני יוצאת".

נכנסתי לחדרו של התינוק. פרשתי את כלי המילה על שידת ההחתלה והבטתי בתינוק הישן. דמעות רותחות זלגו מעייני. לא האמנתי כי כך נכנס ילד יהודי בבריתו של אברהם אבינו. הערתי את יובלי בעדינות, הושבתיו על ברכיי ותוך שאני משמש כסנדק, כמוהל, כאבי הבן והמברך, וכך מלתי אותו.

לאחר מכן מצאתי את עצמי יושב עם התינוק בזרועותיי ובוכה כמו תינוק. בכיתי עליו, בכיתי על צער הגלות ועל כך שיש בארץ ישראל יהודים כל כך רחוקים משורשיהם, מאמונת אבותיהם... בכיתי על כך שמי יודע לאן יגיע הילד הזה. איזה חינוך הוא יקבל... בכיתי על כך שאיננו מבינים עד כמה יש לדון את אחינו הרחוקים לכף זכות... וכך עברה לה כמחצית השעה עד שלפתע נכנסה המטפלת. היא התנשפה והתנצלה על כך שאיחרה תוך כדי ריצה לחדרו של יובלי. לפתע היא שמה לב אלי, אדם חרדי יושב ומנסה, ללא הצלחה להסתיר את דמעותיו שעד עתה זלגו ללא הרף.

"מי אתה?" שאלה. "אני המוהל אבוהב", עניתי. "אהה, נכון, שכחתי לגמרי. גב' גולן אמרה שיובלי עובר היום ניתוח קטן. ...אז מה שלומו? איך הוא מרגיש?"

"הוא יהיה בסדר. אני צריך לצאת כבר", אמרתי ויצאתי ללא שהיה נוספת. אותו יום סיפרתי למשפחתי על הברית המוזרה הזו ולאחר זמן פרח הדבר מזכרוני.

כמוהל בת"א ערכתי אלפי בריתות, תודה לאל במשך יותר משלושים שנה.

לאחר כ-12 שנים נכנסו למשרדי ברבנות בת"א אישה ובנה. הם נראו כאותם שאינם שומרים תורה ומצוות, אך כאלה נכנסו פעמים רבות למשרדי.

"האם אתה המוהל הרב אבוהב?", שאלה האישה. "כן, ומי אתם?" שאלתי. "אני גב' גולן מחולון. האם אתה זוכר אותי?" "לא", השבתי בפליאה. והיא השיכה: "לפני כמעט 13 שנים הזמנו אותך לערוך ברית ליובל. השארנו אותך איתו עד שהגיעה המטפלת".

ברגע אחד הכל חזר אלי. כיצד ניתן לשכוח ברית שכזו? בוודאי שאני זוכר. יובלי כבר היה נער יפה תואר גבה קומה. "במה אוכל לעזור לכם?"

"בני זקוק לעזרה. כבר זמן מה שהוא מתעקש לפגוש את המוהל שלו, איני יודעת מה לעשות, אז הבאתי אותו אליך", אמרה ופנתה כעת לבנה. "זה המוהל. עכשיו אתה מרוצה?!"

"אני רוצה לדבר עם הרב ביחידות", אמר. משיצאה אימו, פרץ יובל בבכי ואמר: "אני רוצה תפילין, רוצה שבת, ויותר מהכל אני רוצה ללמוד תורה"...

קמתי אליו, חיבקתיו ונישקתיו עודדתי אותו. שאלתי: "מה הבעיה?"

"הוריי!", ענה נחרצות.

קראתי לאימו ואמרתי לה: "לבנך אין שום בעיה ואינו זקוק לעזרה, הוא בסך הכל רוצה ללמוד תורה".

"אני יודעת! כבר היינו אצל פסיכולוגים ואנשי מקצוע רבים וכלום לא עזר. כולם אמרו שעלינו לעשות מה שטוב לילד, לכן באנו אליך. האם תוכל ללמדו תורה?!"

שוב מצאתי את עצמי יושב ובוכה כתינוק... הפעם בכיתי משמחה, פתאום הבנתי כי באותה ברית מילה מיוחדת לא בכיתי לבדי. בוודאי גם אליהו הנביא זכור לטוב בכה איתי. ברוך שומע תפילה!", מסיים המוהל אבוהב את סיפורו המצמרר