פרשת במדבר: זהירות בכבוד הזולת

אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם (א', ט"ז)

קרואי העדה – מדוע הקב"ה קראם?

המדרש מספר, כי בשעה שאמר הקב"ה למשה למנות את הנשיאים, אמר משה: "איך אוכל למנות נשיאים מתוך בני ישראל? הרי כולם צדיקים וכולם יודעים את התורה... אם אמנה את פלוני, אפגע באלמוני...

"אנא, ריבונו של עולם", ביקש משה, "נקוב אתה בשמותיהם".

ואכן, הקב"ה בעצמו מנה את שמות הנשיאים, ואז – "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות" (במדבר א', י"ז).

משה ואהרן פנו לאנשים שה' נקב בשמותיהם בהצנע, ורק אחר כך הקהילו את כל ישראל, כדי שלא לקרוא לנשיאים מתוך כל העדה. באופן הזה היה המינוי פחות בולט, והפגיעה באחרים, שלא נבחרו, גם היא קהתה.

שלא נהגו כבוד זה בזה

פרשת במדבר, ובתוכה עניין זה של מינוי הנשיאים, נקראת קודם חג מתן תורה, ויש בכך כדי ללמדנו שעל מנת לקבל את התורה – חובה עלינו להקפיד ביותר על הזהירות בכבוד הזולת. תלמידי רבי עקיבא נפטרו בימים אלו, ימי ספירת העומר, מפני שלפי דרגתם לא נהגו כבוד זה בזה.

דרך ארץ קדמה לתורה! אם אין נוהגים כבוד זה בזה, אם לא עוסקים בתיקון המידות ולא נזהרים בעניינים של בין אדם לחברו – אי אפשר להגיע לקבלת התורה!

יתבטל השיעור – ובלבד שלא יתבייש

בגמרא (סנהדרין יא ע"א) הובא מעשה המלמד על גודל חשיבותה של הזהירות בכבוד הזולת, שאין להקל בה כמלוא נימה, גם במחיר ויתורים גדולים, ואפילו רוחניים, וכך מספרת הגמרא:

רבי יהודה הנשיא היה יושב ודורש בדברי תורה, והנה הריח ריח חריף של שום. הריח הפריע מאוד לרבנו הקדוש, והוא ביקש כי מי שאכל שום – יצא. ילך לחיים טובים ולשלום, ויבוא מחר כשיסור שומו מעליו...

קם רבי חייא הגדול, תלמידו המובהק של רבנו הקדוש, ויצא מבית המדרש. ראו זאת התלמידים האחרים, קמו אף הם ויצאו, והתבטל השיעור.

למחרת, פגש רבי שמעון בנו של רבנו הקדוש את רבי חייא, ושאלו: "למה ציערת את אבא? בגלל השום שאכלת התבטל השיעור".

"חלילה", ענה לו רבי חייא, "לא תהא כזאת בישראל! לא אני הוא שאכלתי את השום, אך כאשר ביקש רבנו שמי שאכל שום יצא – יצאתי אני, כדי שלא ירגישו מי הוא זה שכן אכל".

כך ויתר רבי חייא על שיעורו של רבנו הקדוש, ואף גרם לכך שהשיעור כולו התבטל – ובלבד שלא יתבייש אותו תלמיד.

מדוע שתק החתן?

רבי עקיבא איגר זצ"ל היה גאון עולם, אשר כבר בצעירותו נודע בשערים והתפרסם בגדלותו. עשירים רבים, אשר היו להם בנות שהגיעו לפרקן – חפצו בו לחתן, לפי שהיה גדול בתורה, עניו עצום ובעל קדושה יתרה.

ואכן, בסופו של דבר בא הבחור העילוי בברית האירוסין עם בתו של גביר גדול, מוקיר רבנן. לאחר שמחת האירוסין, ביקש החותן העשיר מחתנו שיבוא לביקור בביתם. אותו עשיר התגורר במקום של חכמים וסופרים, תלמידי חכמים וברי אוריין, וחפץ להשתבח בפניהם בחתן שבו זכה.

ואמנם, כשהגיע החתן הצעיר לביקור, התקבל בבית חותנו בכבוד גדול, ואחר כך לקחו החותן לבית המדרש, לבקשת תלמידי החכמים שחפצו להשתעשע עמו בדברי תורה.

כשהגיע העילוי המפורסם לבית המדרש, ניגשו אליו מיד הלומדים ושטחו את קושיותיהם: "הקושיה הזאת נשארה בצריך עיון בתוספות...", "רש"י סותר את עצמו במקום אחר...", "מה יאמר כבודו על התירוץ הזה?" אבל החתן האורח – כאילם לא יפתח פיו. שומר הוא על שתיקה מוחלטת; אינו משיב ואינו מתרץ, אינו מגיב ואינו עונה.

ראו יושבי בית המדרש כך, ונדו בראשם. כנראה הטעו השדכנים את הגביר... החתן המהולל אינו מצליח לענות אפילו על קושיות פשוטות! היו אף שניגשו לעשיר והודיעו לו כי החתן שלקח אינו אלא כלי ריקן... לא ארי עלה מבבל, אלא שועל!...

נבהל הגביר, וכבר ביקש לפרק את השידוך. מוכן היה לפצות את רבי עקיבא בפיצוי נכבד, העיקר שיוותר על השידוך וישוב לביתו, ואף שלח שליח כדי להודיעו זאת. השליח הסביר לרב כי חותנו סבור שהשידוך היה מקח טעות, והוא רוצה לחזור בו.

תגובתו של הרב היתה מפתיעה: "אמור לו כי אני מבקש ממנו להמתין עוד יומיים. יומיים בלבד, ולאחר מכן אעשה ככל אשר יאמר".

שמע הגביר את תשובת חתנו, ואף על פי שהתקשה להבין את פשר הבקשה, נעתר לה.

למחרת שוב חזר המחזה המביש על עצמו. החתן יושב בבית המדרש, אך אינו פותח את פיו. אבל לאחר יומיים – התהפכה הקערה על פיה! רבי עקיבא איגר נכנס לבית המדרש, ניגש לאחד מתלמידי החכמים, חזר על הקושיה שהציג הלה בפניו, ותירצה בגאונות מפליאה. בעודם מדברים, ניגש לשם אדם נוסף, וגם לו ענה החתן בלמדנות ובבהירות. עד מהרה נדהמו הכל לגלות את בקיאותו ולמדנותו העצומות של החתן שחשבו לכלי ריק, ומיד מיהרו לחותן המבוהל והרגיעוהו: "בגאון עולם זכית!", אמרו לו. "לא יכולת לעשות מקח טוב מזה...".

"רק קושיה אחת נותרה לנו", סחו הלומדים לחותן המאושר, "אולי באוזניך יהיה מוכן חתנך לתרצה: מדוע שתק במשך יומיים תמימים? לשם מה עשה עלינו רושם של בור ועם הארץ?".

גם החותן עצמו ביקש לדעת את התשובה לשאלה זו, ואכן, לאחר שביקש את סליחת חתנו על שטעה בו, הציגה בפניו.

"אסביר לך את פשר הדבר", ענה רבי עקיבא איגר. "ידידך, פלוני הגביר, גם הוא אירס את בתו לאחרונה, וחתנו – אשר תלמיד חכם ובר אוריין הוא, הגיע אף הוא לעיר. חששתי שמא בגללי יתבייש החתן ההוא, ויצטער חותנו, ולכן החלטתי שלא לפתוח את פי בדברי תורה כל עוד נמצא החתן השני בעיר.

"אמנם", המשיך הרב, "גם אותך לא רציתי לבייש, חלילה, לכן חיכיתי שיעזוב החתן השני את בית חמיו, ומיד כשיכולתי, גרמתי גם לך שמחה וקורת רוח...".

נלקט מהספר החדש "משכני אחריך" – במדבר שיוצא לאור בימים אלו.