ציפיות ואכזבות

פעם אחת נכנס לביתי אדם בשם אהרן וביקש לשוחח. הוא סיפר שהשתתף באחת מהרצאותיי, והדבר דחף אותו לגלות בפני את אשר מעיק על לבו. הוא סיפר שמערכת היחסים הזוגית שלו משובשת, ושהוא סובל רבות מרעייתו. לאחר שתינה את טענותיו על רעייתו, קשה היה לו למצוא מגרעות לומר על עצמו, אף שהפטיר "ברור שאיני טלית שכולה תכלת, אבל...".

"מהיכן ביטחונך שמצוקת הנישואין נעוצה ברעייתך ואינה נובעת מהתנהגותך?", הקשיתי.

"שאל את הפקידים העובדים בסניף הבנק אותו אני מנהל", השיב. "הם יספרו לך על מערכת יחסים נהדרת, חברות קרובה, פתיחות לא רגילה, ועל כך שאף זכיתי בדגל ´המנהל החביב´ המוענק מטעם ההנהלה המרכזית של הבנק...".

התחושה של ´אני בסדר´, מלווה אנשים ונשים לרוב. הם מפתחים מערכת יחסים נהדרת בעבודה, בלימודים ועם שכנים, אך אינם מצליחים לפתח קשר משפחתי כמצופה.

סיבות רבות גורמות לכך וננסה לדון בהן.

אהרן, מצליח לנהל מערכת יחסים תקינה עם עובדיו, משום שציפיותיו מהם מוגדרות ומוגבלות, וודאי שאינן רגשיות. הוא יודע שאין פקיד הבא לעבודה משום שהבנק הוא בראש מעייניו. הוא גם מבין את חנה, הפקידה המסורה,  שתפקודה לקוי במקצת בעת שהשאירה ילד חולה בביתה. הוא אינו מצפה שיעקב ´מורשה החתימה´ יאהב אותו, הוא מצפה רק שיבחן היטב את המסמכים המוצגים לו לחתימה, ושיעריכו כמנהל מוכשר.

לעומת זאת, במערכת המשפחתית הציפיות אינן מוגדרות, והן מתפרסות על כל תחומי החיים: כיצד ועד כמה צריכה האם להזהיר את ילדיה לשמור על דממה מוחלטת בעת שבעלה ישן? כיצד צריך הבעל לנזוף בילדים כשאינם שומעים בקול אמם? מהבעל, לדוגמא, אין ציפייה שיבשל, ולכן אין האשה מסתכסכת עמו בשל כך, אך מה לגבי הסיוע בהדחת כלים, ריקון פח האשפה, הסרת כלי האוכל מהשולחן, הדאגה להימצאות מתמדת של כסף בבית, הליכה עם הילד אל הרופא, שמירת הילדים בעת היעדרות האשה מן הבית וכו´. על כך יש להוסיף את הצורך בהערכה, הוקרה, אהבה, דאגה, ואף התייחסות חיובית להורי בן-הזוג. בעוד שהפקיד יכול לומר בדיחה ´על חשבון´ המנהל, בעוד שהאחרון לא ייעלב ממנה, אף אם תאמר בישיבה החודשית של פקידי הסניף, הרי בן-הזוג ייפגע וייעלב עמוקות מבדיחה דומה, כאשר תיאמר בפני אנשים זרים. זאת משום שכל אחד מצפה מהשני שיתייחס אליו באותה מידה של דבקות ואהבה כפי שהוא מתייחס לעצמו, ויחוש את אותם רגשות שהוא עצמו חש. לכן, הוא מצפה מבן-זוגו שיתייחס אליו, יבין אותו, ישמע בקולו, וייתן לו את כל צרכיו. כמו כן, כיון שכל אחד מעניק לזולת, הרי הוא מצפה ובטוח שמגיעה לו תמורה למאמציו.

לעיתים, הציפיות נגרמות בעקבות סיפורי חברות או שכנים. פעמים אשה שומעת את חברתה מספרת שבעלה מדיח כלים, ומיד קול קורא לה בלבה "בעלי צריך להדיח כלים". עוד באותו יום היא שומעת מחברה אחרת המספרת "בעלי תולה כביסה", וקולה הפנימי אומר לה, גם "בעלי אמור לתלות כביסה". חברה נוספת מספרת "בעלי מרוקן את האשפה", והמאזינה מחליטה בלבה שבעלה חייב גם הוא להיות אחראי לסילוק האשפה מן הבית. המאזינה שמעה את סיפוריהן של שלוש חברותיה על פעולותיהם של הבעלים, וכבר נוצרות אצלה שלוש ציפיות מבעלה האחד.

בבואה הביתה רוויית ציפיות, קיימת אפשרות סבירה שבעקבות חיכוך קל עם בעלה, שאינו עושה את שלושת הדברים האמורים, היא תתפרץ לעברו בכעס. אין ספק שגם לה יש לפחות מעלה אחת לומר על בעלה, שאילו הייתה מספרת עליה לחברותיה הייתה יוצרת גם אצלן ציפייה להישג דומה, אך את ההישגים שכבר יש לה מבעלה, אין היא משלבת בחשבונותיה כאשר היא בוחנת "מה יש לי מבן-זוגי", אלא רק "מה עדיין אין לי".  

חסרים מילדות

הבעיה המיוחדת בנושא הציפיות בנישואין, נובעת מכך שפעמים רבות נוצרו ציפיות לאחד מבני-הזוג או לשניהם עקב חסרים רגשיים מילדות, והם תמיד ´חלמו´ שאלה יתמלאו בנישואיהם. לעיתים, חסרים אלה היו הכח המניע העיקרי להינשא, אך מהר מאד מתברר שבן-הזוג אינו רוצה, או אינו מסוגל, לספק את החסר שהיה כלול בציפייה. יתר על כן, לעיתים קרובות מתברר שהתנהגותו של בן-הזוג דומה בדיוק להתנהגותו של הורה שלא נתפס כאישיות חיובית, ושבגללו נוצרה ציפייה להינשא לבן-זוג שונה לחלוטין.

לדוגמא, כאשר אחד מההורים היה אישיות עצבנית, מצפים שבן-הזוג יהיה אדם רגוע; או שאחד מההורים היה קמצן, ומצפים שבן-הזוג יהיה בעל יד פתוחה. לפעמים, אחד מההורים היה אדם אדיש וקריר, ומצפים שבן-הזוג יהיה שונה. לעיתים אדם בא מבית בו האם לא אהבה לבשל, ועם הנישואין מתברר שגם על רעייתו מלאכת הבישול אינה אהובה ביותר; או שלעיתים קיימת ציפייה שבן-הזוג יהיה היוזם בכל דבר, שידחוף לעשיה בבית, שיציע את הרעיונות להתאווררות, או ידחוף להרחבה כלכלית וכו´.

זאת ועוד, במקרה של רצון לברוח מדמות הדומה לאחד מההורים, הרי גם אם בן-הזוג אינו דומה לו לחלוטין, היות והרגישות לנושא גדולה, די במעט דמיון לאותו הורה כדי להרגיש ש´נפל´ אל מה שרצה לברוח ממנו. אם מערכת היחסים בבית ההורים בינם לבין עצמם או לבין בנם, הייתה כזו שגרמה לבן להשתוקק לקבל בנישואיו דבר שחסר לו בבית ההורים, הרי הוא מצפה לקבל את החסר מבן-זוגו ובצורה מושלמת. אם חסרה שלמות בנתינה, כפי שהוא סובר שהיא צריכה להיות, הרי הוא מרגיש שאינו מקבל כלום. מצב זה מאד מפריע לצד הנותן, משום שהוא מרגיש שבן-זוגו אינו מספיק מעריך את מאמציו ללכת לקראתו, והוא אינו מבין מדוע עדיין קיימות תלונות ודקדוקי עניות להקפיד על נתינה בצורה מסוימת בדווקא.

פעמים קורה שבן-הזוג עומד בציפיות שותפו לנישואין, אך אינו עומד בציפיות של הורי בן-הזוג. המצב מחריף כאשר הורים שאינם נבונים שואלים את בנם או בתם שאלות מרומזות לגבי התנהגותו של בן-זוגו, המתפרשות כחוסר שביעות רצון ממעשיו או ממחדליו. קורה שהציפייה נרקמה בעקבות החתן או הכלה הראשונים במשפחה, שלדעתם של בני המשפחה הינם מוצלחים, והבן או הבת הצעירים יותר מצפים מבן-זוגם שיעשה מאמץ להגיע לתדמית הדומה לשלהם.

מניסיוני, אני מגלה שסוג זה של אכזבה מציפיות מהווה משבר חמור, ועובר זמן רב עד שבן-הזוג מצליח להשתקם ולהשתחרר ממנה. בעיקר הוא מתקשה להשלים עם העובדה שזהו בן-זוגו איתו עליו לחיות עוד עשרות שנים, ושאין סיכוי שאי פעם ישתנה ויחל למלא אחר הציפיות.

הטעות המרכזית בכל הנושא היא שאנשים רבים סבורים שהנישואין יפתרו להם בעיות רבות בחיים, ואינם יודעים שהנישואין הינם עוד בעיה שיש לפתור.

האם ניתן להישאר אדישים לכל הנושא, ולתת לזמן ולמשברים לעשות את שלהם, עד שיגלו בני-הזוג שאין להם סיכוי לקבל את הדברים שלהם ציפו בנישואיהם?

התשובה היא, שכמו שכאשר מכשיר טכני מתקלקל יש מהלך טכני כדי לתקנו, כך כאשר רגשות או ציפיות מפריעים לאדם להיות רגוע ושלם עם עצמו, יש מהלך מחשבתי שיעזור לו לשפר את ההרגשה. חבל שאנשים נוטים להיעזר יותר בתיקונים טכניים למכשיר שהתקלקל, מאשר לעסוק בטיפול מעשי בהליכי חשיבה שיסייע להם לשפר את מצבם הרגשי. לכן, מחד גיסא, כשאדם מגלה שבן-זוגו מצפה ממנו להיות שונה בגלל בעיה שנוצרה מחוץ לנישואין, קשה לו מאד לספק את החסרים. מאידך גיסא, לכשיבין עד כמה עמוקה הציפייה, ועד כמה החסר מקשה וגורם סבל, אולי יעשה מאמץ למען בן-זוגו, ובסופו של דבר גם הוא עצמו ירוויח מכך. עם זאת, על בן-זוג שחש חסר הנוצר באישיותו מהילדות, לזכור שהוא בא בדרישות שלא תמיד הן מוצדקות, ובעיקר כאשר הוא סבור שמילוי חסר זה הינו מחובתו של שותפו לנישואין. הציפיות הבלתי נענות, גורמות להצטברות מרירות, עד להתפרצות מילולית.

להשלים עם המציאות

החסיד היעב"ץ, בפירושו לפרקי אבות, כותב שכאשר אדם מצוי במסגרת שבה הוא מעניק לזולת, גדול הסיכוי שהוא יגיב בכעס על מאורעות שונים שאינו מסכים עמהם: "קלות הכעס ומהירותו – כפי הטובות אשר קיבל מי שעליו הכעס מהכועס, ולכן תגדל לעולם קטטת הקרובים" (פרק ב, משנה יב).

הפתרון לבעיית הציפיות הינו בשלושה הליכים:

א. הכרה במציאות, כבלתי-ניתנת לשינוי.

ב. ראיית בן-הזוג לאשורו.                                  

ג. הבנה שלעיתים קרובות האכזבה אינה בגלל חסרונו של בן-הזוג, אלא בגלל בעיה שיש ברגשותיו של המצפה.

הכרה במציאות פירושה השלמה עם העובדה ש"זה בעלי" או ש"זו רעייתי". כפי שאיני מתלונן על ידי השמאלית על שהיא מתפקדת פחות טוב מהימנית, משום שאני רואה זאת כעובדה, כך אין מקום להתלונן על בן-זוגי שהוא מחצית של אישיותי, על דברים בהם הוא חלש או חסר. יש להשלים עם העובדה שעמו אמשיך לנהל את חיי לאורך ימים ושנים, והוא השותף בחינוך ילדיי. עדיף שאפסיק להתמקד במגרעות ואעשה מאמץ לראות את המעלות. אשתדל לבצע פעולות שיביאו לשיפור האווירה, ובכך אגרום לבן-זוגי להתייחס אלי ביתר חיוב וחביבות.

גם אם יש לי תוכנית להתגרש מבן-זוגי לאחר שנשיא את ילדינו, הרי זה יהיה בעוד תקופה ארוכה, ולבסוף, כנראה, בכל זאת נישאר יחד, כפי שעשו לפנינו כל אותם זוגות שהיו להם חלומות דומים. אם כן, אולי כדאי להקל עלי את המתח ולהשלים עם המציאות, לפחות עד אותה תקופה.

תהליך ההכרה במציאות מתנהל, למעשה, מעצמו תוך כדי הנישואין. אנשים מוסרים דיווחים שונים על מצב נישואיהם בשנת הנישואין הראשונה. יש הטוענים שזו הייתה שנה נהדרת, ויש הטוענים שזו הייתה שנה קשה מאד. זאת כפי הנראה עקב הניסיון של כל אחד מבני הזוג לשנות את שותפו לנישואין. לאחר תקופה של כשנה המצב אכן משתפר, אך לא משום שכל אחד הצליח לשנות את בן-זוגו, אלא משום שכל אחד למד שאי אפשר לשנותו.

קיים תהליך, עליו דיווח ד"ר דריקוס, שבנים להורים עיוורים, מזילים בבכיים פחות דמעות לעומת ילדים אחרים, משום שהילד חש שהוריו העיוורים אינם מבחינים בדמעותיו. כמו כן, בנים להורים חרשים בוכים בעצמת-קול פחותה משאר בני גילם, משום שהם חשים שהוריהם אינם מתרשמים מצעקותיהם, ובמקום להקים קול צעקה מעדיפים להניע את ידיהם ורגליהם בעוצמה רבה, על מנת שיבחינו במצוקתם.

גם אצל בני-זוג מתפתחת במשך הזמן רגישות והבחנה תת-מודעת בנושאים כגון: מה מרכך את עמדת בן-הזוג, ומה מקשיחה. מה אפשר להשיג ממנו בקלות, מה במאמצים מרובים, ומה אי אפשר להשיג כלל. מה מוציאו מכליו, ומה רק מעלה את חמתו. מה מעניק לו תחושה נעימה ומה יביא אותו לתגובה קשה. בנושאים שבהם נרכשה רגישות זו, מתנהל מרקם היחסים תוך זהירות, אך ללא מתח. בני-הזוג כלל אינם מרגישים שלמעשה הם שינו גישות זה כלפי זה. לעומת זאת, בנושאים שבני-הזוג לא השתחררו מציפיותיהם, ימשיך להתנהל ביניהם מאבק אף שנים ארוכות.  

ההשתחררות מהציפיות נרכשת לרוב בדרך הקשה, כאשר בעקבות ציפייה באה אכזבה קשה. בני-זוג נבונים אינם מתעלמים מהאכזבה ואינם משאירים אותה במישור הרגשי והמועקתי, אלא משקיעים חשיבה בניתוח המאורע – מה גרם לו להתנהג כך, מה הן נקודות המוצא השונות של בן-הזוג שהביאו בסופו של דבר לאכזבה, במה אני אכזבתי אותו, האם אפשר לשוחח על כך עם בן-הזוג. בד בבד עם ההשתחררות מהציפיות, יש להחדיר לתודעה את המציאות שבן-הזוג נולד להורים אחרים, התחנך בבית ספר אחר, ועברו עליו מאורעות שונים שהטביעו את חותמם על אישיותו. מעל הכל, יש להגיע למסקנה שהוא שונה ממני מעצם היותו איש או אשה, ולכן בדברים רבים לעולם לא נשתווה, ואין זה מרוע לב.

אין לבוא אליו בטענות כגון: "אני התגברתי על תכונה פלונית מדוע לא תעשה כן גם אתה?", משום שלכל אחד יש תכונות שקל לו להשתחרר מהן ותכונות אחרות שכמעט אי אפשר לשפרן. בנוסף, לא תמיד קל לו להשתנות כפי שקל לי. כשעוסקים בשלבים הראשונים של חשיבה וניתוח מערכת היחסים עם בן-הזוג, הדבר אמנם נעשה בצורה מאולצת, אולם אט אט, הופך הניתוח לחלק מהאישיות. האדם רוכש אינטואיציה לגבי התנהגותו של בן-זוגו, בלא שהבחין שהוא בוחן ובודק ומגיע למסקנות התנהגותיות.

הסתלקות מציפיות

להסתלקות מציפיות יש חשיבות רחבת ממדים. כאשר קיימות ציפיות מבן-הזוג שאינן מתממשות, הרי יש לדבר ביטוי בתלונות רבות כנגדו על הקורה בבית, על חוסר בכסף, על אי האזנה, על חוסר נוכחות מצידו במקרים רבים, וכדומה. התלונות אינן רק בדברים חשובים, אלא אף בדברים פעוטים שלולא הציפיות, כלל לא היו שמים לב לחסרונם.

מרים, משוררת וציירת, סיפרה לי על אכזבותיה מנישואיה ועל רצונה להתגרש ולהקים בית חם מחדש. שוחחתי עמה וניתחתי מה הם סיכוייה להשיג את מבוקשה עם בן-זוג אחר. האם יש וודאות שתשיג בן-זוג כלבבה, ואם כן כיצד הוא יתייחס לילדיה שהיא כה אוהבת. האם ייענה לצרכיה הייחודיים כאומנית, האם יש לה כלים לבחון בן-זוג לצורך נישואין, ובעיקר, מה הסיכויים להצלחה כאשר הינה כבר בגיל מבוגר יחסית, ועם ילדים משלה ואולי גם לו יהיו ילדים משלו.

סיפרתי לה את הסיפור הבא: יהודי התחנן בפני רבה של העיירה בה התגורר שיסדיר גט בינו לבין רעייתו. הוא סיפר שהוא סובל ממנה רבות, אך היא מסרבת בתוקף להתגרש. הרב, כדרכו, דחה את פנייתו למספר חודשים. כשהגיע התאריך הנכסף שוב דחה הרב את התערבותו, עד שהובהר לו שאי אפשר לעמוד עוד בפני תחנוניו של המבקש, והשקיע מאמצים רבים בשכנוע אשתו של המבקש שתסכים לקבל גט. כאשר קיבלה האשה את הגט לידיה, כינס הגרוש את ידידיו למסיבת הודיה על שסוף סוף הצליח להשתחרר מרעייתו. לאחר שבוע ממתן הגט, כשהשמחה עדיין על פניו, הגיע אותו יהודי אל הרב ופנה אליו באומרו "כבוד הרב, מגיע לי מזל טוב, אני עומד להתחתן". לשאלת הרב "עם מי?", השיב הגרוש "עם אשתי הראשונה". הרב נדהם, ובקול רווי כעס הגיב "לשם מה אתה מתחתן עמה לאחר המאמצים הגדולים שהשקענו בהסדרת הגט?", השיב הגרוש "הגעתי למסקנה שכאשה שנייה, היא לא כל כך נוראה...".

כאמור, הצגתי בפני מרים את אי הבהירות בקשר לנישואין שניים, והיא הבטיחה לחשוב על ההיבטים שהוצגו בפניה. לאחר מספר ימים התקשרה אליי והודיעה שהחליטה לא להתגרש. בפגישה שהייתה לי לאחר מכן עם בני-הזוג הבחנתי שמערכת היחסים ביניהם השתפרה ללא היכר. שניהם היו רגועים ולא עוינים זה את זה, דיברו בנועם והרבו לחייך זה לזה.

כששאלתי את מרים לסיבת השינוי, היא אמרה "כל זמן שחשבתי להתגרש, המנגנון הפנימי שדחף אותי להתנתק מבעלי חיפש בו היבטים שלילים ותכונות רעות כדי לתת לי תחושה ודאית שהוא אינו מתאים לי, ולהצדיק גירושין. מעת שהחלטתי שאיני מתגרשת מבעלי והוא יהיה שותפי לחיים, המנגנון הפנימי החל למצוא ולהראות לי דברים חיוביים רבים שיש בו. בד בבד הוא דחק מראייתי דברים שליליים שסברתי שיש בו, שהרי מעתה הוא בעלי שלי, ועל דברים שלי איני מוכנה לשמוע או לראות היבטים שליליים".

אמנם הדוגמא שהוצגה הינה קיצונית, כאשר מדובר באשה המבקשת לעשות צעדים מעשיים לקראת גירושין, אך התהליך שעבר עליה, לראות בבעלה את השלילה, מצוי בכל אדם שלא השלים עם נישואיו לאותו בן-זוג לו הוא נשוי. לכן, רבים מאד הם האנשים הנשואים הממוקדים בחיפוש תת-מודע של חסרונות בבן-הזוג, כדי לחזק בכל פעם מחדש את העמדה שהוא אינו מתאים לו וקשה לחיות עמו. אילו היו בני-זוג אלה משנים את המגמה ומחליטים באופן חד משמעי שזהו בן-הזוג ויהי מה, היו מבחינים מיד כיצד רגשות חיבה דוחקים אתרגשות העויינות, והיבטים חיוביים באישיות בן-הזוג בולטים יותר מהשליליים. תהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב, האווירה בבית נעשית נוחה יותר, הנכונות להאזין גדלה, והשכינה מוצאת לה מקום רב לשכון.  

דבר גדול הוא להשתדל לשנות את מה שניתן לשינוי, אך דבר גדול ממנו הוא להשלים עם מה שלא ניתן לשנות. הדבר נכון בכל דבר בחיים, אך בעיקר במסגרת המשפחתית.