פרשת במדבר: כשסופרים יהלומים...

אחת התופעות המדהימות בעבודתו הציבורית של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, היתה קבלת הקהל שנהג לקיים מדי יום ראשון בשבוע בפתח לשכתו. ביום זה היה עומד על רגליו מבוקר עד ערב ומקבל אלפי אנשים, שומע את בקשותיהם, מייעץ, מברך ומעניק לכל אחד מהם שטר של דולר על מנת שיתנו לצדקה (בכך ביקש לעורר את הציבור למצות צדקה).

גם בגיל תשעים ויותר, לא חדל הרבני ממנהגו, והיה עומד למשך חמש-שש ואפילו שמונה שעות, מבלי שיתיישב לנוח אפילו פעם אחת!

יהודי קשיש שלא כבש את התפעלותו תמה פעם בפניו: "רבי, איך מסוגל אתה לעמוד ברציפות זמן כה ממושך, ועוד מצליח להאיר פנים לכל אחד ברעננות מדהימה? אם אני עומד על רגלי קרוב לשעתיים, אני מתמוטט!".

הרבי הביט בו בחום וחיוך רחב פשט על פניו. "כל יהודי הוא כמו יהלום בעיני", השיב, וכשסופרים יהלומים לא מתעייפים...".

*

הפרשה פותחת בציווי למנות את בני ישראל, ומשתמשת בלשון "שאו את ראש". "שאו" מלשון לשאת ולרומם כל יחיד מבני ישראל (עיין לרמב"ן להלן פסוק ג'), שגם אם הוא יהודי פשוט שבפשוטים, הרי הוא נמנה בשווה כמו שבעים הזקנים. עצם הספירה העניקה תחושה של חשיבות בסיסית וערך עצמי לכל אחד מבני ישראל, שבל נשכח, לא מזמן היו עבדים נעדרי אישיות במצרים. כעת, הרגיש כל אחד מהם ש'סופרים אותו', מתעניינים בו, ויש לו זהות עצמית.

בהתאם לכך גם התבצע אופן הספירה, כאשר כל יהודי מקבל יחס אישי ומכבד. הרמב"ן (להלן פסוק מ"ה) מתאר זאת נפלא בשם המדרש: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד. לא תהיה אומר לראש המשפחה 'כמה במשפחתך?' 'כמה בנים יש לך?', אלא כולהון יהון [כולם יהיו] עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדא הוא דכתיב (פסוק י"ח) 'במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם'".

רצה הבורא שכל אדם מישראל יקבל את הכבוד הראוי לו, ויתקבל אצל משה ואהרן באופן אישי. משה ואהרן שאלו כל יהודי לשמו, התעניינו בשבטו ובייחוסו, ואף העניקו לו ברכה אישית: "כי הבא לפני אב הנביאים [משה] ואחיו קדוש השם [אהרן], והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים... ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם" (לשון הרמב"ן שם).

*

יתירה מזו, התורה הדגישה שצריך למנות את בני ישראל "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת", דהיינו בצורה שמית ולא מספרית (עיין למלבי"ם כיצד התבצעה הספירה). ומבאר הספורנו: "כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו, המורה על צורתו האישית למעלתם. על דרך 'ואדעך בשם'".

אדם מישראל אינו רק "מספר", אלא בעיקר "שֵם". לכל יהודי יש שם, שם מבטא את הייחודיות שלו. משה ואהרן לא התייחסו לכל אחד בתור "עוד כבשה מהעדר", אלא בתור אדם יחיד ומיוחד במינו החשוב לפני הקב"ה כעולם מלא, ובלעדיו המניין איננו שלם.

מוסיף מרן החיד"א בספרו "פני דוד", שהזכרת השם הפרטי מורה גם על חיבה. אם נשים לב, כאשר אדם רוגז ורוטן על חברו, הוא ימנע ככל האפשר מהזכרת שמו. הוא ידבר עם בני ביתו אודות השונא שלו ויכנה אותו: "ההוא", "החצוף הזה", וכהנה וכהנה תארים עוקפים, העיקר לא להוציא את שמו מפיו... ומכלל לאו אנו שומעים הן, שכאשר אדם אוהב את חברו, יש לו תענוג מיוחד בהזכרת שמו בכל משפט, ואפילו כמה פעמים (כל אדם יכול לבדוק את זה, שמי שקורא לו בשמו הפרטי, זה בדרך כלל אנשים שיותר קרובים אליו ואוהבים אותו. וכן כתב רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "עוד יוסף חי" (פרשת עקב): "על ידי הבל קריאת השם, יהיה התקשרות והתחברות לזה עם זה, ולכך האויב אינו נח לו כפי טבעו להזכיר שם אויבו בשמו, כמו שכתבו רבותינו ז"ל על פסוק "מדוע לא בא בן ישי אל הלחם", שלא הזכיר שאול את דוד המלך ע"ה בשמו הטוב". ואגב, עצה טובה נלמד מכך, שמי שמעוניין לחזק הקשר עם חברו, יפנה אליו רק בשמו הפרטי ולא בשם משפחתו). ועל כן ציוה ה' למנותם בשמם, שעל ידי הזכרת שמם יהיה נחת רוח לפניו.

כל יהודי הוא יהלום יקר ונוצץ. גם אם התלכלך בבוץ, גם אם זקוק הוא לליטוש, עדיין יהלום הוא. וכשסופרים יהלומים, נותנים יחס וכבוד לכל אחד, כי לכל יהודי יש תפקיד יחודי בעולמו של הקב"ה שאין לאף אחד בלתו!