פרשת במדבר: הסמל שבחוסר הסמל

פרשת במדבר.

חשוב לשים לב למדבר, המקום שכולו "אין". דווקא דממת המדבר היא זו ש"ליוותה" את מעמד הר סיני ומתן תורה.

המעניין הוא, שבאופן כללי ישנה "דממה ושתיקה" סביב החג המציין את מתן תורה – חג השבועות, ונבאר את כוונת הדברים.

לכל חג יש סמל משלו. המצה היא סמלו של חג הפסח. חג פסח נחוג שבעה ימים, וההכנות לקראתו מתחילות כחודש לפני בואו, תוך לימוד יסודי של כל פרטי הלכות החג. כל חיי הבית לובשים צורה חדשה, חגיגית ומיוחדת לקראת פסח. חג הסוכות נחוג אף הוא שבעה ימים, וסמליו הם הסוכה, בה אנו גרים במשך כל שבעת ימי החג, ונטילת ארבעת המינים. השופר הוא סמלו של ראש השנה, והצום – של יום הכיפורים.

ביום שישי בסיוון חל זמן מתן תורתנו, שהוא חג השבועות. מה הם סמליו של חג זה? היכן נאמרו עליו פרטים בתורה ומדוע הוא כה קצר? התורה מרחיבה על שאר החגים, ואילו על חג השבועות התורה ממעטת בדיבור – "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת להשם אֱלֹקֶיךָ" (דברים ט"ז, י'), "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" (שמות ל"ד, כ"ב). התורה אינה מנמקת מהי סיבתו ומה מהותו, והיא לא נותנת לו שום סמל או ביטוי מעשי.

פרט נוסף מפליא במיוחד, היא העובדה שהתורה לא מציינת את התאריך של חג השבועות. כן מצוין שהחג חל חמישים יום לאחר חג הפסח (ויקרא כ"ג, כ"א), אבל לא מצוין תאריך בפני עצמו, כפי שמופיע ביחס ליתר החגים.

ללא כל ספק, חג מתן תורה הוא החג החשוב ביותר, וכל יתר החגים "מסתובבים" סביבו. מטרת יציאת מצרים (חג פסח) וההליכה במדבר (חג סוכות) היא מעמד הר סיני וקיום התורה בארץ ישראל. בראש השנה, עם ישראל מקבל על עצמו את עול מלכות הבורא והוא גם נשפט האם הוא מקיים את התורה. יום כיפור הוא יום סליחת ומחילת עוונות שהתורה ביקשה לא לעשות אותם. אם כן, חג שבועות מציין את האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי. מדוע הוא קצר כל כך, כה צנוע, נטול סמל מיוחד ואפילו נטול תאריך?

רבי שמשון רפאל הירש (במעגלי שנה, ג') מיישב את התמיהות הללו עם תשובה מדהימה. 

לחג מתן תורה אין סמל מאותה סיבה שבגללה אין סמל לקדוש ברוך הוא. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר השם אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"  (דברים ד', ט"ו-י"ז). התורה מזהירה לא לעשות שום סמל, דמות ותמונה להשם. מדוע? משום שכל סמל או דמות, מן ההכרח יהיה קשור באיזה גוף, אולם הקדוש ברוך הוא הוא יחיד ומיוחד, "אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל" (מתוך שלושה עשר עיקרים). גם את התורה אי אפשר להשוות או לדמות למשהו. היא דומה רק לעצמה.

סמל תמיד מקטין ומגביל את הרעיון אותו הוא מסמל, ולהיפך, ככל שהרעיון גדול יותר, כך קשה יותר לעשות לו סמל.

דווקא בגלל שחג שבועות הוא החג החשוב ביותר, מן הנמנע לעשות לו סמל, או בניסוח שונה מעט: הסמל הגדול ביותר של חג השבועות הוא שאין לו סמל, זמן או תאריך. התורה במהותה איננה ניתנת לשום השוואה ודימוי. לא יתכן להגדיר את התורה בביטוי או בסמל. התורה היא נשמת חייו של עם ישראל בכל שטחי החיים, והיא ממלאת את כל ישותו ומהותו. אין לישראל תורה ועוד משהו. אי אפשר לקבוע תחומים ולומר: עד כאן התורה, מכאן ואילך משהו אחר.

התורה משולה לכל כך הרבה דימויים וביטויים: "מים חיים", "אש-דת", "חלב צאן", "יין ישמח לבב אנוש", "פטיש יפוצץ סלע", "חרבו השלופה" ועוד. וכי יתכן לבטא את הרעיון של הנכס הנשגב ביותר, של נשמת הכל, באמצעות סמל? אי אפשר לתחום את התורה ליום אחד או לסמל מסוים. התורה דורשת את החיים כולם. לא יום אחד, לא שבוע ולא חודש ימים מוקדשים לתורה, אלא השנה כולה, על ימיה ולילותיה, שעותיה ורגעיה (ניתן לעיין גם בספר "עוללות אפרים" חלק שני, עמוד כ' מאמר קל"ט, המרחיב בעניין זה).

"דומייתו של יום מתן תורה נשמעת איפה למרחוק, ושתיקתו מדברת באלף לשונות. חוסר הסמל שבו מסמל כה הרבה ומעורר את האדם מישראל להבין את גדל חשיבותה של יחידות התורה אשר ניתנה לו ביום זה" (הרב הירש, שם).

פתחנו בכך שהתורה ניתנה במדבר, והסברנו את משמעות העניין. בהפטרה לפרשה זו, המדבר מופיע גם ביחס לגאולה העתידה: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (הושע ב', ט"ז-י"ז), ומיד מביא הנביא פסוקים המבטאים אהבה עזה בין הבורא לעמו – "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם השם תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם..." (י"ח-כ"א). 

הנביא מדבר על מערכת יחסים בין הבורא לעמו הנמצאת בעומק הנשמה, ולכן גם הליכה למדבר ולגלות איננה מפיגה אותה. שני בני זוג שאהבתם מבוססת על הנאה הדדית, לא יוכלו להחזיק מעמד אם אין הנאה. אם החשבון הוא ההנאה והרווח, אזי יאמר כל אחד לעצמו שראוי לעזוב את השני, כי אין עוד רווח. אולם אם האהבה היא אהבת אמת, גם אם אחד מבני הזוג נמצא בבית האסורים או במדבר, האהבה לא נפגמת. זאת האהבה השוררת בין הבורא לעמו.

לסיכום: הדממה המקיפה את חג השבועות, חווית המדבר וחוסר הסמל החיצוני, מבטאים יותר מכל את ייחודיותו של מעמד הר סיני וייחודיותה של התורה, אשר מקיפה את כל חיי האדם – החל מעומק הנפש פנימה ועד המעשה החיצוני, ולכן בלתי אפשרי לצמצם אותה אל תוך סמל חיצוני.

בזכות התורה, נזכה להגשמת דברי הנביא המובאים בהפטרה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת השם" (כ"א-כ"ב).