חג השבועות: קידוש או הגבלה?

שתי דרישות נדרשו עם ישראל שאיתם הם יבואו למעמד הר סיני: קידוש והגבלה.

קידוש: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות י"ט, י'). "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל השם יִתְקַדָּשׁוּ" (כ"ב). "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (כ"ג). הגבלה: "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ", "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם" (י"ב). "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" – קידוש מצד אחד וכיבוס מצד שני.

לכאורה, שני מושגים אלו – קידוש והגבלה, הם מושגים סותרים. שהרי "קידוש" פירושו התמסרות והתקדשות מוחלטת, ואילו המושג הגבלה פירושו הרחקה וקביעת גבולות. המושג האחד קורא לנו להתקרבות מלאה אל השם, ואילו השני מגביל אותנו ושם מעצור כביכול ביננו לבין השם.

מה פשר הדבר?

התשובה היא, הקידוש ביהדות נעשה רק על ידי הגבלה והקרבה מוסרית באמצעות ריסון היצרים. כלומר, בשונה מדתות רבות שעיקר מטרתן הוא לספק את צרכיו הרוחניים של האדם, את רגש תלותו במשהו על טבעי ועל חושי, התורה מטרתה אחרת לגמרי – לתת לנו מצוות מעשיות. לא מספיק לחוש חוויות רוחניות עילאיות, החולפות מהר כלעומת שבאו. התורה דורשת בעיקר את המעשה היומיומי, הן הפנימי והן החיצוני. לכן התורה משתמשת בלשון כיבוס – "וכבסו שמלותם" (י'). הקידוש ביהדות הוא לא ווירטואלי וחסר "גוף", אלא להיפך – מעשי, מוחשי ובא לידי ביטוי בכל רגע מחיי האדם, על ידי הגבלה וריסון של יצר האדם. קידוש ללא הגבלה הוא לא קידוש. נבאר יותר:

אמנם התורה לא סובלת כל רעיון והשקפה שאין להם השפעה ישירה על החיים המעשיים, אולם יחד עם זאת, התורה גם לא מעריכה מעשים חיצוניים אם הם נעשים מן השפה ולחוץ, ללא כוונה וטוהר פנימי, וניתן לראות זאת באופן מושלם באמצעות המבנה של עשרת הדברות, והרחבנו על כך רבות בעבר:

עשרת הדברות מחולקות לשני לוחות – בין אדם למקום ובין אדם לחברו. המצוות שבין אדם למקום פותחות במצווה "רעיונית" התלויה בלב – "אנכי השם אלוקיך", ומסתיימות במצווה מעשית – "כבד את אביך ואת אמך". המצוות שבין אדם לחברו פותחות במצווה מעשית – "לא תרצח", ומסתיימות במצווה רעיונית התלויה בלב – "לא תחמוד".

מבנה זה מבטא יותר מכל את מה שהזכרנו. לוח המצוות שבין אדם למקום פותח ברעיון מציאות השם, אבל הוא מוריד אותו לחיי המעשה – עד לחיי המשפחה היומיומיים. שהרי אין כל משמעות לרעיון האלוקי אם אין לו אחיזה וביטוי בעולם המעשה. לוח המצוות שבין אדם לחברו פותח ב"לא תרצח", אולם בכך לא הובטח השלום האזרחי כל עוד החוק אינו "כובש" את לב האדם ודורש את הקשה ביותר – "לא תחמוד". אי אפשר לכונן ולהבטיח "שלום אזרחי" רק על ידי חוקים חיצוניים מבלי שיהיו חלק בלתי נפרד מפנימיותו של האדם.

הציווי "לא תחמוד" הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא המוטבע במצוות שבין אדם לחברו. מדוע? שהרי גם מלך בשר ודם יכול לצוות "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף", אך רק בורא עולם יכול לצוות על הלב "לא תחמוד". אלוקים בוחן כליות ולב, ולא רק המעשה גלוי לפניו, אלא גם רחשי הלב והמחשבה, ולכן רק הוא יכול לצוות על חמדת ותאוות הלב.

בשר ודם יכול לצוות רק על אי עשיית הפשע עצמו, ומשבוצע הפשע ייתבע הפושע לדין. אולם אין בידי האדם כלים למגר את עיקר מוצאו ומוקדו של הפשע, "המתבשל" בלב. כך זה בכל מערכות המשפט העולמיות. ליבם של רבים מבני האדם חרוש מחשבות ומזימות, המחשבות מבשילות ממש לכדי מעשה, אך הדבר היחידי המונע מלבצע את זממם בפועל, הוא הפחד מהמשטרה ומבית המשפט.

מציאות זו גורמת, שמערכת המשפט מבוססת על בסיס רעוע וחלש. היא "תופסת" את האדם מלמעלה, ולא מהשורש.

בורא עולם מצווה בתורתו לא רק למגר את התופעות, אלא לנקות את השורש – לא לחמוד בלב, והוא אף עתיד לשפוט ולדון את האדם באם לא ישתדל לעשות זאת. כשהלב שלם, המבנה הנבנה עליו הוא איתן ויציב.

הוא אשר אמרנו – קידוש והגבלה. התמסרות רוחנית טוטאלית, הבאה לידי ביטוי בהגבלה מעשית.

חג שבועות שמח.