כיצד להתייחס לחלום רע של ילד?

כל הורה לילדים יודע, כי מצוי לפעמים שבאמצע הלילה הילד מתעורר בבהלה, לאחר שחלם חלום רע כלשהו, ומחפש את המיטה של אמא. הוא מבקש להיכנס למיטתה ולקבל חיבוק חם. מה ההסבר לכך?

בתחילה עלינו לדעת, באיזה צורה הילד מרגיש את החלום. החלום שייך כידוע לכח הדמיון של האדם, כח שמפותח אצל הילדים, ברמות גבוהות ביותר.

הקשר בין כוח הזיכרון לכח הדמיון

אומר רבי פנחס מקאריץ זי"ע בספרו "אמרי פנחס":

"קטן הוא בעל זיכרון יותר, שיש לו כח הדמיון. וכשיגדל יש לו כח החכמה ואינו זוכר כל כך, וכשיזקין יש לו יותר כח החכמה, כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם ואז שוכח יותר".

כוח הדמיון – הוא כח חיצוני של השכל

במילים אחרות, כח הדמיון הוא ביטוי חיצוני של הכח השכלי. הכח העיקרי של כח השכל, הנקרא כח החכמה, מתייחס רק למציאות האמיתית של כל מעשה – דהיינו ההשלכות הנגזרות ממנו, בשכל, רגש והשפעה בעלת המשכיות, כאל מציאות, ואילו לצורה בה נעשה הדבר בפועל כפי המצטייר לעין הגשמית, הוא מייחס חשיבות משנית, מכיוון שהצורה החיצונית הנראית לעין משמשת רק כלבוש חיצוני למטרה הפנימית הבאה בה לידי ביטוי גשמי.

כך, למשל, כאשר חסיד בא ל"טיש" עם ילדו הקט, הילד ישים לב רק לחלק בו המראה מצטייר לנגד עיניו – המוני חליפות שחורות, שמהן מבצבצים ראשים רבים. מראה זה קשור למציאות החיצונית ביותר הנראית לעין, וחיצוניות זו יכולה גם להופיע במחזה החלום מכח הדמיון, מכיוון שהדמיון אינו קשור בהכרח למציאות אמיתית, ולכן ניתן לשחזרה בלי סוף במחשבת הדמיון.

לעומת זאת האב, המביט באותו מראה עצמו, רואה בו את החלק הפנימי יותר: התאספות של יהודים, שבאו למטרה מסוימת – עבודת ה'. ממילא הוא רואה במחזה בה התגלות של מלכות שמים, ואם נפשו מזוככת יותר – הוא מרגיש גם את רוח הקדושה והטהרה החופפת על קהל החסידים המסתופפים יחדיו בצל רבם.

ראיה זו של האב, שהיא ראיה רוחנית, חודרת דרך כלי החכמה של המוח, ולכן היא יכולה לחזור ולהופיע רק כשתחזור ותשרה על הצופה אותה רוח קדושה עצמה, שהוא כח רוחני פנימי, ולא כח דמיוני בעלמא. רוח קדושה זו אינו יכול להופיע – למשל – בחלום, רק אם לשינה קדמה קבלת עול מלכות שמים עם רוח קדושה אמיתית.

חיבורו של הילד לכוח הציור

במילים אחרות, גם כאשר קיימת מציאות אמיתית, הילד מחובר רק לכח הציורי שבמציאות. כח הדמיון של הילד חזק יותר, והוא השתמשות בכח הציורי של המוח, מבלי שהכח הציורי יהיה מחויב למציאות כל שהוא.

מסיבה זאת, אצל הילד, שכח השכל שלו עדיין לא התפתח כראוי, כח הדמיון שווה לכח השכל המציאותי ולעיתים אף גובר עליו. כאשר אנו מצרפים למציאות זו את הזמן של השינה, שבו הכוח העיקר שפועל באדם הוא כח הדמיון, זו הסיבה שמחזה החלום נראה אצל הילד מוחשי מאוד, ובצדק הוא נבהל מהחלום אותו רואה.

הכח הילדותי שבכל אחד ואחד

במובן מסוים, לכל אחד יש בתוכו חלק ילדותי, המתעורר בהתאם לדרגתו הרוחנית של האדם. שכן כל העולם בכללותו משולב מדמיון ומציאות. המציאות האמיתית של העולם, זו שמחויבת בכח השכל, היא הצורה בה העולם מתקשר לחיותו של הקדוש ברוך הוא, שהוא לבדו המחיה ומהוה את העולם. שכן כל נברא שהוא מחודש מאין ליש, מוכרח שיהיה כח תמידי המחיה ומהוה אותו בכל עת מחדש מאין ליש. לעומת זאת, הנטייה הטבעית שלנו היא להתבונן תמיד בכח הציורי של העולם, המחזה בו הוא נראה לעיננו, הגובה הרוחב והגודל החיצוני של כל נברא, הצבע והצורה בו הוא נראה לעיננו, במקום להתבונן בכח המציאות האמיתי של העולם.

עבודתו של האדם בעל הבחירה בעולם, היא להגביר את כח השכלי – הרואה רק במציאות אמיתית ונצחית כמציאות אמיתית, ולהסתכל על המציאות החולפת ועוברת ככח דמיוני, שכל כוחו אינו רק באחיזת עיניים. זוהי בעצם המלחמה בין כוחות הטוב – כוחות החכמה, הרואות בכוח האלוקי מציאות ובכל כוח אחר שנלקח ממחוזות השקר – אחיזת עינים, לעומת כוח הרע – כוחות התאווה, הרואות בדמיון מציאות אמיתית. כל מציאותו של התענוג בהבלי עולם הזה הוא כח הדמיון, שאינו מצליח להבדיל בין הכוח הרוחני שמחיה את הבריאה, לבין חומר הבריאה, ומכיוון שכך הוא גורם לאדם להתאוות לחומר הישות של הבריאה, במקום להתאוות לאור האלקות המחיה את הבריאה.

זאת הסיבה שהרמב"ם קובע כי שליטתה של התאווה היא רק במקום שאין שליטה מוחלטת של כח החכמה, וכמו שמובא בתורת החסידות כי החכמה נקראת "קברות התאווה", מכיוון שהיא קוברת את שרשי שליטתה של התאווה על האדם.

כח הדמיון ככלי לכוח השכל

אמנם יש לציין, כי כח הדמיון אינו כוח פסול כלל ועיקר. כאשר משתמשים בכח הדמיון כטפל למציאות אמיתית, דהיינו כדי להשתמש בו כסולם למציאות אמיתית קיימת, למשל חסיד המקושר לרבו בכל נימי נפשו, והתנהגותו היא בצורה שמדמה בכל עת שרבו עומד מולו, הרי דמיון זה הוא אמיתי, שכן הדמיון אינו מתייחס לגוף של הרבי שהוא מוגבל, אלא לרוחו וקדושתו שאינם מוגבלים, ואכן חופפים עליו בכל מקום שהוא, לפי דביקותו ברבו. ואכן בספרי הקבלה מוסבר כי כח הדמיון הוא כח נעלה, וניתן להשתמש בו למטרות רוחניות – כאשר משתפים אותו בכוח השכל.

חשיבותו של כח הדמיון של אדם הנקי מחטאים

אדם המשתמש בכח הדמיון שלו בצורה כזאת תמיד, אזי גם כוחות החלום שהם על ידי כח הדמיון הם כוחות נעלים וקדושים, משום שהם מחוברים לכח השכל, ואז דמיונותיו של האדם אינם שקריים, אלא מתקשרים למציאות האלוקית השכלית הנקראת "מלאך", וכמו שאומר הרה"ק רבי נחמן מברסלב זי"ע כי כוח הדמיון כשהוא צח ונקי, ומתפשט בגלוי בשכלו של האדם בחלומותיו, הוא בבחינת "מלאך" המגלה לאדם צפונות, ולעומת זאת, כאשר כח הדמיון של האדם מבולבל בשקרי דמיונות ההבל של עולם הזה, אז הדמיון מטעה ומבלבל את האדם, כשד רע.

בשעה שהילד ישן, כוח הדמיון – שמפותח אצלו בלאו הכי – מקבל כוחות מחודשים ואין סופיים, זאת כשכח השכלי – שחלש אצלו בלאו הכי, אינו מופעל כמעט. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש מליובאוויטש זי"ע כי בעת החלום, מתגבר על האדם באופן מיוחד בחינת ה"מוחין דקטנות" המגביר את הדמיון השקרי על השכל המבחין בין אמת לשקר. זו הסיבה שבעת החלום אדם יכול לחלום מחזה בלתי אפשרי ובלתי מציאותי כלל – כנגד השכל, כמו שילד קטן יכול לרצות דבר שהוא נגד השכל.

אם כן, על אחת כמה וכמה שכשאנו מצרפים שני כוחות אלו של "מוחין דקטנות" שהם החלום – מצב של דמיון מצד עצמו, עם מערכת שכלו של ילד קטן – שבו הדמיון גובר על השכל, אנו מקבלים כוח דמיון מופרע במיוחד.

זאת הסיבה שכוחות החלום, שנובעים מהתפתחות בלתי מוגבלת של כוחות הדמיון, נראים לילד כמציאות ממשית. מצוי ביותר שילד מתעורר משנתו אחוז בהלה, ובוכה בכי של טראומה מהמחזה הדמיוני שראה בחלומו.

ההשפעה של ההורים על חלומותיו של הילד

אנשי מקצוע טוענים כי עיקר ההשפעה על החלומות של הילד, הם הדקות הסמוכות לפני שנתו של הילד, ולכן חשוב כל כך שלא להשכיב את הילד לישון מתוך גערה או סטירה. גם כאשר נדרש הדבר, כדי לחנך את הילד, כדאי להמתין כמה דקות ולהשכיב אותו לישון מתוך נשיקה ומילה טובה, כדי שיירדם מתוך רוח טובה, אחרת עלול דמיונו הפרוע של המוח הילדותי להעלות בחלומותיו מחזות מצמררים ואיומים כמיטב המסורת הילדותית.

נחזור לענייננו: למרות שבמידה מסוימת הילד צודק בבהלתו הדמיונית, יש להורים כח לבטל את השפעתו הגדולה של כוח החלום על הילד, כאשר האב או האם מבקשים מהילד שיספר להם את החלום, מכיוון שכאשר מספרים לאדם אחר חלום, אז משתפים אותו גם כן בידיעת החלום, ואז – כאשר הילד משתף בחלומו את האב והאם, הוא בעצם מחבר את כח הדמיון שלו עם הכוח של האב והאם, המעניקים לחלום את הפרופורציה האמיתית שיש להעניק לו – דמיון בעלמא, ובכך הילד מתחיל להירגע.

מלבד התועלת שבעצם שיתוף ההורים בחלום, הם גם מרגיעים אותו ונותנים לו לעיתים גם חיבוק או נשיקה, ובכך מבטלים כליל את השפעת החלום על הילד.

עם זאת לפעמים הילד אינו נרגע בדברים בלבד, ולפעמים – לפי לגילו של הילד – הדבר אכן הגיוני, וכאן השאלה האם יש לאפשר לילד לישון במיטתם של ההורים, או לא? על כך במאמר הבא.

נכתב ע"י הרב יהודה וינגרטן, מחבר ספר "חסידות מפורשת" ויו"ר מכון יסוד החסידות, כתובת המייל – 9260874@gmail.com