הנפטר הופיע בחלום והדהים את בנו, באמרו: "זכיתי לגן עדן בזכות... ביצה אחת"

החפץ חיים הרבה לחזור ולבאר כי שרכושו האמיתי של האדם, שיישאר לו לנצח, ולא יילקח בשום אופן -  הוא רק רכושו הרוחני של האדם, שכר התורה והמצוות שעושה בימי חייו, והם אלו שילווהו בחייו ובמותו.

זו כוונת הפסוק "איש את קדשיו לו יהיו" – הרכוש היחיד שיישאר לו, אלו קדשיו, תורתו ומצותיו שעשה בימי חייו, שאר הדברים, והמעשים הגשמיים שעושה האדם כאן בעולמו, הם עראיים בעולם החומר – "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו", ברגע אחד כל רכושו של האדם נפרד ממנו, הוא לא שלו! רק מעשיו הרוחניים נקנים לו לנצח והולכים אתו לעולם האמת.

כמה עלינו לייקר כל מעשה רוחני, כל מצוה, כל דקה של לימוד תורה, ביודענו כי זהו רכוש נצחי שנצבר לאדם לימות עולם, והם אלו שילווהו לעולם שכולו טוב, ויעמדו לזכותו בבית דין של מעלה.

במדרש מובא על הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים", שרב הוא השכר שמקבל האדם עבור מעשה צחצוח המנעלים לכבוד שבת קודש, וכך בארו המפרשים: שכאשר יעלה האדם לעולם האמת, ויראה איזה שכר נותנים עבור מעשה, לכאורה פעוט, של צחצוח המנעלים לכבוד שבת, יצטער צער נורא על המוני המצוות שיכול היה לקיים בקלות ובלי טורח כמעט, וזלזל בהם והזניחן. הרי לנו החובה להחדיר לעצמנו מעלתו ושכרו של כל מעשה מצוה ולו הקטן ביותר, כי הוא רכוש נצחי לעולמי עד.

הרב גולד מוסיף ומציין כי בספר 'מעם לועז' (פרשת מסעי) מסופר על אדם אחד שהיה רשע כל ימיו, ובשעת פטירתו ביקש לאכול ביצה קלה. כשהביאו לו, הופיע לפתע עני בפתח הבית, אמר הרשע הגוסס: "תנו לעני את הביצה", ואחר כך הסתלק מן העולם.

לאחר שלושה ימים הופיע בחלום לבנו ואמר לו: "בני היקר, השתדל לעשות צדקה כל ימיך ותנחל חיי עולם הבא, שכן כל ימי לא עשיתי צדקה חוץ מאותה ביצה שנתתי לעני לפני מותי, והנה הכריעה ביצה זו כמה וכמה עבירות, וזכיתי לגן עדן בזכות ביצה אחת, בה החייתי את העני שנטה למות מרעב"...

באדיבות אתר 'דרשו'.