"תפקיד שלא כל אחד יכול לעשות": ראיון עם מנהל חדר מתים

מוות הוא עניין שאנשים משתדלים להתעלם ממנו. להדחיק. אם לא נחשוב עליו – הוא בטח לא יבוא. אך הוא, מצדו, נוכח-נפקד בחיינו. לעתים מזומנות, לפעמים קרובות מדי, הוא מתפרץ לחיינו בעוצמה ובעל כורחנו. אך לצד כל זאת, יש אנשים שהחליטו לעשות את העבודה השחורה והלא נעימה, להיפגש איתו פנים אל פנים ולעסוק בו לטובת הכלל.

אחד מאותם אנשים הוא אליהו עזרא (53), גרוש ואב לשלושה ילדים המתגורר בבני ברק. בילדותו גדל עזרא בקרית אונו, למד בתיכון "תורה ומלאכה" בתל אביב, ולאחר השירות הצבאי החל לעבוד כסניטר בבית החולים בלינסון. "תפקידו של הסניטר הוא להעביר חולים ממקום למקום, מבדיקה לבדיקה" מספר עזרא. "לאחר תקופה מסוימת בבית החולים עבדתי בעבודות אחרות, בעיקר בבתי חרושת, אבל התגעגעתי לעבודה בבית החולים, אז התחלתי לעבוד באיכילוב".

"קצת קשה להאמין, אבל אני כאן כבר 28 שנה. גם היום אני עובד כסניטר, אבל לפני כמה שנים המנהל הישיר שלי החליט להוסיף לי את ניהול חדר המתים. הסכמתי לכך, וקיבלתי את תמיכתה של הנהלת בית החולים לעניין. זה תפקיד שלא כל אחד יכול לעשות.

"ניהול חדר מתים זו עבודה מורכבת מאד, ולעתים קרובות אתה נאלץ להתמודד בה עם אירועים קשים מנשוא, אך זו גם זכות ענקית. יש מצווה גדולה להביא נפטר לקבורה כמה שיותר מהר ובצורה מכובדת כמה שיותר. זו עיקר מטרתנו כאן. לפעמים אני אפילו נשאר בבית החולים אחרי העבודה, כי חשוב לי מאד לעשות את זה כמה שיותר טוב".

איך למעשה נראית העבודה בחדר מתים?

"העבודה כאן מגוונת מאד. בחדר המתים יש 38 תאים. אנחנו מקבלים את האנשים שנפטרים בכל המחלקות של בית החולים, כולל, לצערי, ילדים מבית החולים 'דנה'. מעבר לכך, אנחנו מקבלים לעתים קרובות גם גופות של עוברים, וכמו כן חלקי גוף.

"את חלקי הגוף אנו שומרים בתאי הקפאה. חלקי גוף יכולים להתקבל גם, למשל, במקרים של תאונות, בהם נגדעים חלקים שונים מהגוף, וגם מניתוחים מבוקרים בהם מחליטים להיפטר מחלקים מסוימים. אגב, אם אדם עבר קטיעה של איבר מסוים, ותוך כדי הטיפול הוא נפטר, אז מצרפים את האיבר לגופה, והם נקברים יחד. עם זאת, לפעמים המשפחה מתנגדת לצירוף, ואז לא עושים זאת.

"לאחר שמכניסים את הנפטרים ואת חלקי הגוף לתאים, אני דואג שיהיה רישום מסודר מאד. שלא יהיו טעויות לגבי מי יהודי ומי לא. בקלות יכול להיות בלבול בעניין הזה, כי הרבה פעמים יש שמות שיכולים להתאים גם ליהודים וגם ולגויים. זה חשוב בגלל שהקבורה היא במקומות שונים. בדרך כלל, את חלקי הגוף של היהודים קוברים בחלקה מיוחדת בבאר שבע, ושל הלא יהודים – בבית קברות הירקון. את העוברים קוברים בחולון".

אתם גם מטפלים בניקיון ורחיצה של הנפטרים?

"לא. על העניין הזה אחראים אנשים אחרים. יהודים ומוסלמים עושים את הטהרה רק בבית הקברות. נוצרים עושים את הטהרה כבר בבית החולים. מה שכן, אנחנו שומרים מאד על כבודם של הנפטרים, גם אם לוקח זמן רב עד שלוקחים אותם לבית הקברות. זה יכול לקרות, למשל, בפטירה של עובד זר, שהרבה פעמים לוקח לשגרירות הרבה זמן עד שמאתרים את משפחתו ומעדכנים אותה במה שקרה.

"בכל מקרה, רק לאחר שבוצעו כל ההכנות והתקבלו כל האישורים, אנו מוציאים את הנפטר מחדר המתים והוא מובל לקבורה. עם זאת, לפעמים הגופה עוברת עוד תחנה בדרך, אם למשל צריך לנתח אותה בשביל עניינים משפטיים ופליליים, ואז לוקחים אותה לאבו כביר".

מראות קשים מנשוא

"עד עכשיו תיארתי את הדברים הטכניים של העבודה, אך האמת היא שבעיקר יש בה המון המון רגש. ובעיקר כאב. וכן, כמובן שגם רגעים קורעים שמזמנים מראות קשים מנשוא", מספר עזרא. "העבודה כאן מאוד מאוד מורכבת. אני נאלץ לעמוד הרבה פעמים מול משפחות ברגעים הכי נוראים בחייהם.

"אחד המקרים שאני זוכר במיוחד היה של יולדת שהגיעה לחדר לידה במצב תקין, אבל דברים הסתבכו והיא ילדה תינוקת מתה. זו חוויה נוראית שגוררת בעקבותיה מפח נפש גדול. למרות כל זאת, האמא ממש התעקשה לראות את התינוקת. היא קיבלה את כל האישורים והגיעה אלינו. ברגע שהיא הרימה אותה היא התפרצה בבכי קורע לב. כמה שניות אחר כך גם האבא התחיל לבכות, ואני מיד אחריו. אמרתי להם שזו בוודאי נשמה גבוהה שסיימה את התיקון שלה מהר וחזרה לבוראה.

"אני גם זוכר בכאב  רב מקרה של בן שתפס לי את הרגליים כשבאתי לקחת את אמא שלו מהמחלקה לחדר המתים. הוא ממש לא נתן לי ללכת. ישבתי איתו, ניסיתי להרגיע, ואמרתי לו שכך היא דרכו של עולם. אגב, אותו מקרה בדיוק גם קרה לי עם בעל של אשה שנפטרה בפתאומיות. הוא פשוט לא הסכים שניקח את אשתו. לא הצליח לעכל, להסכים שזה מה שקרה. היא הייתה אישה צעירה ואמא לילדים קטנים. במקרה הזה כבר לא יכולתי להגיד לו שזו דרכו של עולם. אלה דברים שלא שוכחים".

וכיצד בכל אופן אתה מוצא בתוכך מילים לרגעים איומים אלה?

"לא עברתי הכשרה לכך. הקב"ה שם את המילים בפי. ברוב המקרים גם לא מלווה אותי צוות פסיכולוגי. אבל עם זאת, ישנם מקרים שבהם אדם נפטר במחלקה מסוימת, וכן מחליטים שכדאי שמישהו מוסמך מתחום הנפש ידבר עם המשפחה. זה קורה בעיקר במקרים של פיגועים, כשהמשפחה מאוד מאוד בטראומה, כי הכל קרה ממש עכשיו וללא כל התראה מוקדמת.

"כשאין צוות פסיכולוגי, אני צריך לדעת למצוא את המילים הנכונות להגיד ברגעים האלה ולהיות איתם. אני חייב לדבר, להיות שותף, להראות להם שאני מבין את הכאב שלהם. הם בודדים בלעדי, ולכן אני משתדל לעודד אותם ולתמוך בהם. אבל יחד עם זאת, אני ממש משתדל שלא לקחת את העבודה הביתה, כי אחרת לא הייתי יכול לתפקד, לא בבית ולא בעבודה".

מעבר לכך, מספר עזרא, יש לו גם התמודדות לא פשוטה עם אנשים מסביבתו ששומעים במה הוא עוסק. "לפעמים אני נתקל ברתיעה, פחד או זעזוע קל, אבל לפעמים זה מגיע לדרגות גבוהות מאד. למשל, יש אנשים שפשוט לא מוכנים שאני אשב לידם כשהם שומעים שאני מנהל חדר מתים.

"זה מגיע כמובן בעיקר בדברים הקטנים והרגילים של החיים. סָפַרים למשל, בדרך העולם, כדי למשוך לקוחות ולהתחבב עליהם, מפטפטים איתם על הא ועל דא. שלושה ספרים ששמעו במה אני עובד אמרו לי 'תשמע, הפעם אני אספר אותך, אבל אל תבוא לפה יותר'. או אנשים שאני יושב לידם בבית כנסת, ופתאום מגלים על עבודתי, מבקשים ממני לא לדבר איתם. לפעמים אנשים מתייחסים אלי כאילו אני מלאך המוות שבא לקחת את נשמתם.

"אבל, ואת זה חשוב לי מאד לומר, אני לא כועס עליהם. ואפילו יכול להבין אותם. זה לא קל לשמוע על המוות. אבל כל אחד מאיתנו יצטרך לתת את הדין אחרי 120, ואי אפשר לברוח מזה. וכן, חשוב לי שאנשים ידעו שזה קיים, שכל אחד יגיע לשם, ושצריך לדעת איך לנהל את החיים בהתאם לזה".