סיון רהב מאיר על פרשת נשא: ישראל בשבועות

לא היה שום קמפיין ברשתות החברתיות להגיע. אין לכל האירוע הזה דובר או ארגון. זכיתי להיות שם, והנה ניסיון לסכם:

לראות אלפי בני אדם במרכז ירושלים לומדים תורה באמצע הלילה, בהרצאות, שיעורים, חברותא או באמירה של התיקון המסורתי. וגם להציץ דרך החלון הרבה אחרי חצות, ולראות אבא אחד וילד אחד יושבים בבית כנסת ריק ולומדים ביחד את ספר שמואל.

לראות בארבע לפנות בוקר רבבות-רבבות בני אדם נשפכים מכל השכונות והסמטאות לעבר הכותל המערבי. חלקם בורגנים טרוטי עיניים (כמוני), חלקם עם סיגריה ביד כי חג עכשיו ואפשר להעביר אש, חלקם חסידים עם מגבת על הכתף כי הלכו לטבול במקווה לכבוד קבלת התורה, חלקם – בעיקר בני נוער – פשוט הולכים תוך כדי שירה וריקודים.

לראות את כמויות האוכל והשתייה והממתקים שאנשים מביאים במהלך הלילה לאנשי כוחות הביטחון הפרוסים ברחבי העיר. כשאנחנו הצענו משהו לשני המג"בניקים (מדלית אל כרמל) ברחוב שבטי ישראל, הם כבר סירבו מרוב שפע.

להגיע לרחבת הכותל ולראות אינספור סוגי מניינים ונוסחים ופיוטים ומבטאים וסגנונות. שאלתי כל אחד שפגשתי מאיפה הוא. מהדרום, מהגולן, מגוש עציון, מהמרכז, מעוטף עזה. לא ידעתי שכל כך הרבה יחידים ומשפחות מתאמצים ועולים לרגל.

ואז להבין שזה בכלל לא סיפור ישראלי. שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. להערכתי אלפי יהודים לקחו מטוס מניו יורק רק כדי להיות פה ברגעים האלה (דוגמית קטנה: הנשים שעמדו לידי נרגשות שעה ארוכה, סיפרו שהן ממשלחת של ויצ"ו ממקסיקו, פנמה ופרו).

לעלות לגג של "אש התורה" עם קבוצת סטודנטים מפרויקט "נפש יהודי" ששומעים בפעם ראשונה את פסוקי תפילת ה"הלל", ועוד בכזה מיקום וזמן.

ומגילת רות. ועשרת הדברות. וההתפזרות השקטה והמרגשת של כל ההמונים האלה. ולמחרת בבוקר, בעיתון, חיפשתי ומצאתי רק סיכום של פקקים ומטיילים. לכן כתבתי.

יברכך

כולנו מכירים את התופעה: תרבות של מסחרה סביב עניינים רוחניים, לא תמיד על פי ההלכה והמסורת. טלפונים ובקשות להוראות קבע שאין לנו מושג מי עומד מאחוריהם. ניצול של תמימות אצל אנשים שבאמת מחפשים ברכה וסגולה. פרשת השבוע, פרשת "נשא", היא הארוכה ביותר בתורה, אבל היום נתעכב רק על קטע קצר אחד בתוכה, 15 מילים בלבד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם". ברכת כהנים. פשוט, עתיק, עוצמתי וכמובן בחינם. מילים שמלוות אותנו מהמדבר ועד היום, בבית הכנסת, בליל שבת כשההורים מברכים את ילדיהם, ובהזדמנויות רבות נוספות. לפעמים החיפוש אחרי דברים יצירתיים וחדשים משכיח את הבסיס, שמופיע השבוע בפרשה שחור על גבי לבן: הכהנים פורשים את ידיהם באהבה ומברכים את עם ישראל בשמירה, הארת פנים, חן ושלום. אמן.

שמירה מפני הברכה

זמר מתחיל שעולה לגדולה – עלול להשתנות ולהפוך לסנוב. יזם צעיר שמתעשר והופך לטייקון – יכול לאבד את שלוות נפשו ואת מידותיו הטובות. הסכנה הזו אורבת לכולנו. במהלך ניסיון להבין את "ברכת כהנים" שמופיעה בפרשה, מצאתי את ההסבר הבא:

הברכה נפתחת במילים "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ". רש"י כותב שהכוונה היא קודם כל שהאדם יתברך בנכסים ורכוש, אבל גם יישמר – שהשפע לא יילקח ממנו, שהוא לא יפסיד את כל מה שהרוויח. אבל רבי חיים בן עטר מוסיף ומסביר שבעצם, ככל שהברכה גדולה יותר, כך צריך יותר שמירה. יש חשש שהברכה עצמה תגרום לך להתגאות, לשכוח מאיפה באת, להתבלבל. האדם צריך לומר: שמור עלי מפני הצלחתי. אני רוצה לשלוט בה ולא לתת לה לשלוט בי. ברכה של עושר והצלחה זה לא מספיק. דווקא כשהם מגיעים, דווקא כשעולים לגדולה – צריך גם להיות ערניים, לשים לב, להישמר.

אהבת יהודי תימן

הוא היה מהראשונים שזיהו את הפצע, שעדיין פתוח. היום לפני 20 שנים בדיוק נפטר הרב והדיין ישעיהו משורר, מרבני יהדות תימן, תלמיד ישיבת "מרכז הרב", ציוני נלהב. כבר בשנת 1943 הוא כתב מאמרים חריפים בעיתונות על הפגמים בקליטה של העולים. הוא סיפר על עולים שלא אוכלים בשר, גם לא בשבת, כי גילו שהמטבח במחנות הקליטה אינו כשר. הוא תיעד – אולי בעדות ראשונה – את גזיזת הפיאות: "המדריך גילח להם את הפיאות בתער, באומרו: בארץ ישראל צריכים להיות נקיים כמו חיילים, ולא נאה לגדל פיאות כמו בגולה. כאן אנו מתחדשים ונעשים בריות חדשות ואין לנו צורך במנהגים גלותיים". אחרי ביקור נוסף במחנה קליטה כתב: "מספר לי הזקן שבחבורה, ועיניו ממש זולגות דמעות, שהמדריך אינו נותן להם להתפלל שחרית, פעם מתוך אמתלה שאין זמן ושצריכים ללכת לעבודה, פעם הוא ממציא סיבות שונות. 'עד כמה שאנחנו קמים יותר מוקדם, הוא טוען שאין זמן, ממש כאילו מושבע ועומד לבטל אותנו מן התפילה, ומי שממרה את פיו ונשאר להתפלל – אינו נשלח לעבודה'. ומסיים הזקן בדברים נוקבים את הלב: 'באנו על מנת לקדש את עצמנו עוד יותר בקדושת הארץ, ולא לדלדל אוצרנו הרוחני שהנחילו לנו אבותינו ואבות אבותינו'".

זמן רב חלף, אבל יש עדיין מה לתקן כדי שהמשימה הציונית תהיה שלמה. כפי שכתב הרב משורר: "יהודי תימן, שלוש אהבות מקננות בליבם: אהבת התורה והעבודה, אהבת העם והארץ, ואהבת הבורא והנברא".

לזכרו.