פרשת נשא: מה עוזר לך הייחוס?

אדם אחד, שלא הלך בדרכי אבותיו, עמד והתרברב באומרו "נכד אני לצדיק פלוני ונין לצדיק אלמוני...". אמר לו צדיק אחד: "יחוס הוא כמו הספרה אפס. על כל סב צדיק מתווסף לך עוד אפס. אפס לבדו, אינו שווה מאומה. גם אם תעמיד אפסים הרבה זה לצד זה עד סוף כל הדורות, לא תוסיף ולא תגרע, אלא אם כן בסוף השורה יהיה מספר. אם אתה עצמך תהיה שווה משהו, ולא אפס במעשים, אתה כמו מספר 1 לפני האפסים, ואז כל המספר יהפוך למיליונים רבים"...

*

בסיום פרשת במדבר ובתחילת פרשת נשא, עוסקת התורה בספירת שלוש משפחות בני שבט לוי: "גרשון", "קהת" ו"מררי", ובתפקידים המוטלים עליהם בנשיאת המשכן.

והנה, אף על פי שגרשון היה הבכור מבין האחים (כמו שנאמר "וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי", לעיל ג', י"ז), התורה מקדימה למנות את בני קהת ראשונים. המדרש (במדבר רבה א', ו') מסביר כי בני קהת הוקדמו בשל תפקידם החשוב – נשיאת כלי הקודש ובראשם ארון הקודש, לעומת בני גרשון ובני מררי שנשאו רק את הקרשים והיריעות, ובוודאי לקיחת ארון הקודש, הנושא את נושאיו, מזכה את נושאיו להיות במניין ראשון.

אך על זה עצמו יש לשאול: מפני מה העבודה החשובה לא ניתנה מלכתחילה לבני גרשון, שלהם משפט הבכורה (כפי שהתורה מזכה לבכור פי שנים בנכסי אביו)?

הגאונים רבי עזריה פיג'ו זצ"ל בספרו "בינה לעתים" ורבי שלמה אפרים מלונטשיץ בספרו "כלי יקר", כי ביקשה התורה ללמדנו שקניין התורה, בשונה משאר קניינים, אין בו ענייני ירושה ובכורה, אלא תורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול – יבוא וייטול (קידושין ס"ו ע"א). לכן ארון הקודש שבו התורה לא ניתן לבכור דווקא, אלא למי שראוי יותר לשאתו כפי ערכו.

ובכל זאת, מאחר שסוף סוף גרשון הוא הבכור, יש חשיבות לשמור על סדר המעמדות המשפחתי, כדי שלא ירהבו נער בזקן, ומסיבה זו – כותב רבי יצחק אברבנאל זצ"ל – נתנו לבני גרשון את הכבוד בכך שהפרשה פותחת בהם (אף על פי שפתיחת הפרשה באמצע העניין).

*

רבי עזריה פיג'ו מוסיף כי אחת הסיבות לחולי הגאווה הוא הייחוס המשפחתי. אדם ממשפחה רמת מעלה, ירום לבו ויאמר, מי ישווה לי! והרפואה לכך, שיתן אל לבו כי אם אינו הולך בדרכי אבותיו ובמעשים טובים, הרי לא בלבד שלא יועיל לו יחוסו, אלא הוא מזיק למשפחתו ומחשיך את זוהר מעלתם.

גרשון, קהת ומררי יצאו מאב אחד – לוי, ובכל זאת כל אחד משלשתם נתמנה ונבחר כפי ערך מעשיו ושלמות עצמו. ולכן הדגיש "נשא את ראש בני גרשון", בתנאי ש"גם הם", שהם עצמם נמשכים ומתייחסים "לבית אבותם למשפחותם". כאשר הולכים הם בדרכם ועושים כמעשיהם, רק אז יהיה להם ייחוסם לנשיאות ראש מעלה וכבוד. וכבר אמר הגאון רבי אברהם אבן חסדאי זצ"ל (מחכמי ספרד) "מי שאין לו יחוס עצמי, לא יועיל לו הייחוס של אביו ואמו".

*

בספר "נר ישראל" המשיל על כך משל נפלא:

לפריץ אחד היה כלב ציד נאמן ונועז, ששירתו באמונה והנחילו תהילה במסעות הציד שערך. לימים הזדקן הכלב וכוחותיו כבר אזלו, חוש ריחו אכזב, ורוב היום היה מצטנף ברעדה בפנת הטרקלין.

החליט הפריץ להתפטר מכלבו, אלא שנכמרו רחמיו על מי שנתן לו את כל לבו, ולהורגו לא מלאו לבו. גם ליער לא חפץ להשליכו, פן יפול טרף לשיני החיות הרעות.

מה עשה? כהכרת הטוב על שנות מסירותו, הורה לתפור לו אדרת ייחודית, צווארונה רעמת אריה, גופהּ פרוות דב, זנבה זנב נמר ושרווליה עור זאב. עטה לכלב את האדרת, ושילחו ליער.

ובקרחת היער רובץ היה מלך החיות כמלך בארמונו, כשבעלי חיים ממינים שונים סובבים אותו ונכונים בכל עת לכבדו ולשרתו. והנה, שלוות היער הופרה ורוח תסיסה נשבה בין העצים. אחת אחת נשמטו החיות מעם הארי, ופנו למקום נעלם. מהר מאוד שם האריה לבו לכך, והוא ביקש את יועצו השועל לברר פשר הדבר.

נענה השועל: "אלך ואברר". חקר ודרש, שב ואמר: "אדוני המלך, קיסר חדש הגיע ליער, והחיות ערקו לקבל מרותו!".

נחרד האריה וביקש: "לך ועמוד על טיבו! אם רם ונישא הוא, אוכרח גם אני לכפוף עצמי תחתיו!". שעט השועל ופילס דרך אל הקיסר החדש, שבאמת נראה נורא ונאדר על שלל פרוותיו.

כרע אפיים לפניו ושאל בהכנעה: "מי הוא מר?". ענה הקיסר בגובה לב "סב סבי היה דב". "ומי הוא מר?" חזר השועל על שאלתו. כשכש הקיסר בזנבו: "אב סבי היה נמר". חזר השועל בשלישית: "ומי הוא מר?". הקיסר הניף זרועותיו "סבי היה זאב". והשועל בשלו "ומי הוא מר?". ניער הקיסר רעמתו: "אבי היה אריה".

"הכל טוב ויפה, אבל מיהו מר?", התעקש השועל בחוסר סבלנות.

"אני", השפיל הקיסר את עיניו בבושה, "אני בסך הכל כלב"...

"הוא שבקשתי לדעת", אמר השועל, ורץ להרגיע את האריה שאפשר לחזור לשגרה...

פעמים רבות אנו מוצאים אנשים המתהדרים בייחוס מפואר, אך כשמתבוננים לראות מי הם בעצמם, מתברר כי אין בהם כלום. אין ספק, יש משמעות לייחוס, יש ערך לרקע המשפחתי, אבל מה שיקבע את מעמדו של האדם הם רק מעשיו ועבודתו האישית בעולם.