מה קורה כשאתה צריך להחליף את הזהות שלך?

אין אדם שלא חווה אובדן בחייו. זה כאב, ללא ספק. אך למרות הטעם החמצמץ הנלווה לכל פרידה באשר היא – אובדן הינו מרכיב אינטגרלי בחיים. איבוד מקום עבודה, מעמד או דמות קרובה, חלילה, כל אלו פרידות כואבות, אמנם, אך נורמטיביות במרוצת החיים.

המאמר הבא ידון בממד נוסף החיוני להתפתחות, והוא – אובדן הזהות.

כדי להבין את הצורך החיוני בהחלפת זהות בין תחנות החיים, נעמיק לרגע בתחילת דרכו של התינוק. הוא מגיח לעולם, מצווח ותובע את שלו. מיותר לציין כי צרכיו מסופקים על אתר. כתוצאה מכך, הוא גדל לילד מפונק שדרישותיו נענות על ידי הוריו. לכשיגדל הילד, מעגלי חייו ייסובו גם על ציר המשפחה המורחבת והחברה. או אז תשתנה זהותו בהדרגה. מזהות ילד המקבל ונוטל בלבד, יתפתח לבוגר ואחראי, מעניק ונותן. זהותו הישנה תפנה את מקומה לזהות חדשה.

כאמור, זהות האדם מותאמת לשלבי החיים. זהות מסוימת יכולה להיות טובה ויעילה לשעתה, אך עלולה גם להוות אבן נגף בהמשך הדרך. לכן היכולת להסתגל לשינוי הזהות בחיינו נחוצה בעידן הזה. דוגמא קלאסית לכך היא המעבר מחיי נערות לנישואין. עד אתמול היה נער, מנוער מעול פרנסה ואחריות משפחה, מה שאפשר לו להקדיש את עתותיו ומרצו להתפתחות ולעצמאות. זהות זו אינה עולה בקנה אחד עם היותו כיום חתן, העומד להיכנס למערכת נישואין הכוללת אחריות, שותפות ומחויבות.

נוכחנו, אם כן, כי זהות האדם אמורה להשתנות בהלימה להתפתחותו בשלבי החיים.

ההתנגדות לשינוי

עם ההכרח בתנועה מתמדת של שנוי זהותנו, עלול האדם לחוש מצוקה ואיום מאיבוד אזורי הנוחות והזהות המוכרים לו. הוא מתקשה לשחרר ולשלוח לחופשי את זהותו הוותיקה, מפחד לעכל את מבול השנויים בחיים. בעקבות כך, הוא עשוי להתבצר בזהותו הישנה ולהתנגד לזרימה עם התמורות מחויבות המציאות.

ההתנגדות לשינוי משולה לאדם הנוהג ברכב ומסרב לסובב את ההגה בהתאם לפיתולי הדרך. סופה של נסיעה זו עלול להיות קטלני. הקפאת זהות שאינה יעילה למצב הנוכחי גובה מחירים כבדים מהמשועבדים לה. אם ילדנו לא יאבד את זהות המפונק, המקבל ונוטל, הוא ימָנע אמנם מהחוויה המאיימת של איבוד הזהות, אך בד בבד יאבד גם את חיי החברה ותגמוליה.

הייתי עד למקרה מצער של אדם בוגר ונכבד, בעל משפחה העמל לפרנסתו. באישיותו, על פי תפיסתו, הוא נועד לרצות את הוריו ולחסות תחת מטרייתם המגוננת. קו השבר היה עם פטירתם. הוא אבד את הוריו, ובמקביל את זהותו. כבר לא היה את מי לרצות, ובצלו של מי לחסות. משבר אובדן הזהות הזה הידרדר עד כדי דכדוך הנפש, פיטורין מהעבודה ושקיעה עצמית.

זיקה רצויה בין זהות האדם לשינויים בפרקי חייו תנחיל הצלחה בחיים. כך גם מצינו בדברי חז"ל, במסכת אבות (ה', כ"א): "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף...".

כל פרק בחיים אמור לייצג זהות אחרת, מתחדשת. אינה דומה אישיות הילד הלומד מקרא, לבן ה-13 הנכנס לנועם עול תורה ומצוות. אולם, כפי שראינו לעיל, בעקבות החשש והאיום הנלווים לאובדן הזהות המקורית, עלול האדם לשַמר זהות ישנה ולא להמירה בזהות חדשה התואמת את גילו ומצבו. התנגדות פנימית זו מסבה נזק לאדם.

בעולמנו זה, הנתון באופן תזזיתי לשינויים ותמורות, יש מספר חוליות חלשות בשנות חיי האדם, זמנים המועדים לפורענות בהחלפת הזהות. נעמיק בעיקרי שבהם, המכונה:

משבר אמצע החיים

ציוני דרך:

רבים מאתנו טווים חלום על עתיד מזהיר, משגשג ומצליח. בטוחנו, כי מרץ הנעורים, האופי והיופי הרעננים, ילוו אותנו עד  מאה ועשרים. אמונה סמויה זו מעניקה אשליית בטחון כי לנצח נשאר צעירים ונמרצים, אלא שהחיים טופחים על פני האדם. האיתותים נשלחים בהדרגתיות: הגוף מתחיל לחרוק – קמטים קלים מעטרים את הפנים, מזון קלוקל אינו מתעכל, קפה לפני השינה? הס מלהזכיר. הקן המשפחתי מתרוקן אט אט מגוזליו, ופעמים, בעיתוי זה, מאבד האדם גם את הוריו. הוא מפנים כי על פי סדר הדורות, הוא הבא בתור להחזיר ציוד... חזון האדם הצעיר, הכל יכול, מתנפץ אל קרקע המציאות, ולאדם לא נותר אלא לחוות את מוגבלותו והיותו בן תמותה.

שלב "אמצע החיים" מאופיין בשנויים הדרגתיים המאותתים לאדם על החלפת זהותו – מצעיר למתבגר.

ההתכחשות ומאפיניה:

טלטלת השנוי מחרידה את האדם ופוגעת בשיווי משקלו הפנימי. הוא מתקשה להאמין כי המציאות בוגדת בו. כתוצאה מכך, ינסה לזרות חול בעיני עצמו ולא לקרוא את מפת חייו. האימה משתקת את מנגנוני התפקוד האפקטיביים, וממקום של צמיחה אפשרית, תהיה בחירתו בצניחה חופשית ומרסקת. תגובתו המתריסה והמתקוממת תקצין את הפער בין מצבו הנתון, המצוי, לתחושת הרצוי. וכך, ימשיך לתפוח כדור השלג המדרדר את מצבו ועתיד לפגוע בו ובסביבתו.

האמצעים לקיום מלכודת אשליה זו, בה מנסה האדם להתכחש לגילו המתקדם, הינם באמצעות אחיזה אווילית בסמלים ומותגים המיצגים את האדם הצעיר. כגון: רכב חדיש המעניק לו את תחושת "מלך הכביש", סגנון לבוש ומשלב לשוני שאינם תואמים את בני גילו. הוא יאמץ התנהגות והתנהלות עם בני ביתו וחברתו, המשדרת חוסר אחריות והפקרות, קוראת תגר על העולם, ומכריזה "צעיר אני". האדם מתעקש לאחוז בקרנות זהותו הישנה, מסרב להשיל מעליו את התדמית הצעירה ולחבוק את זהותו החדשה.

תג מחיר:

מרוץ האדם נגד שעון החול של חייו, גובה מחירים עגומים וכואבים. שמחת החיים וחדוות היצירה נשחקים תחת הלחץ והסטרס, התסכול והבלבול. מסע חימוש אביזרי גיל הנעורים עלול להביא את האדם להתחייבויות פיננסיות וסחרור כלכלי. נוכל לראותו יושב חסר מעש, ספון בכורסתו, הוגה ובונה ארמונות בדמיונו, ואינו שת לבו לכך שארמונותיו, אף לא מחול הם, רק מגדל קלפים של חזיונות שווא ותעתועי דמיון נעורים.

בהמשכו של נתיב ההתכחשות, עשוי האדם להתמכר למאפייני החיים הצעירים ולסלוד מהזקנה ומסמליה.

תמונתו כאדם מתבגר, נתמך ונסעד, אינה עולה בעיני רוחו. מבחינתו, קיומו הוא רק בבריאות ובשלמות. מפתיע להיווכח כי במקרים מוקצנים, האדם הנתון במשבר זה מתקנא בילדיו הצעירים. אמנם אמרו חז"ל ש"אין אדם מתקנא בבנו", אך בארו בעלי המוסר כי "אין אדם מתקנא" – רק מי שהוא במעלת אדם. אך אחד הנמצא במיצר, וה"אדמה לעליון" בנפשו הצטמק, כל מערכותיו נופלות שדודות במאבק הזהות.

המערכת הרגשית מגייסת לעזרתה את מערכת החשיבה. היגיון צרוף, כביכול, וחשיבה מעמיקה, יהוו מסווה לצורך הרגשי ויצדיקו התנהגויות פוגעניות. כך, לדוגמא, עלול האדם לחבל, בעקיפין ובאופן לא מודע, בנישואי ילדיו, כדי להאט את תהליך התרוקנות הקן המשפחתי. אגב כך, הוא מפספס את חווית גידול ילדיו ונכדיו. בריחה נוספת ממצב החלפת הזהות היא כשהאדם מעמיס על עצמו עיסוקים רבים מדי, בשם השליחות וההתמסרות. במצבים מוקצנים, יפעלו אנשים אלו לקדם אידיאלים הפוגעים במבוגרים ובסעודיים, אף על פי שאידיאלים אלו סותרים את הערכים המוסריים, כגון המתות חסד, ר"ל. משבר הזהות בו הם נתונים מעוות את החשיבה ואת ערכי החיים שלהם.

תופעה הרסנית המהווה השלכה נוספת של משבר הזהות, היא: מחלות פסיכוסומטיות. כשהאדם אינו זורם ומשלים עם קצב השינויים בחייו ומסרב לעכל ולספוג אל קרבו את מצבו, הנפש משליכה את הדחק והחסם אל הגוף. נוסף על כך, העיסוק במחלת הגוף משלה את האדם, כי שורש הבעיה נעוץ בגוף ולא בנפש המיוסרת.

בסכומו של דבר, תגי המחיר המאפיינים את משבר אמצע החיים הם סטרס, סחרור כלכלי, אדישות ואי לקיחת אחריות, התמכרות לסמלים צעירים, עוות מערכת החשיבה והערכים, התנהגויות הפוגעות בסביבה, דמיונות מנותקים מהמציאות, בריחה לעומס יתר ומחלות פסיכוסומטיות.

מחלה פסיכוסומטית: פסיכו – נפשי, סומטי – גופני. מחלה גופנית המושפעת, ולעיתים אף נובעת, מגורמים נפשיים. פסיכוסומטיה מבוססת על ההנחה כי ישנה השפעת גומלין בין הגוף לנפש. מחלות הפורצות בעקבות מצבי עקה (לחץ), או שהסימפטומים שלהן מחריפים בעקבות מצבים אלו, הן מחלות פסיכוסומטיות.

התמורה והתרומה:

השינויים, כבר אמרנו, הם כורח המציאות. כיצד, אם כן, נוכל לצלוח את התמורות מתוך בריאות הנפש והגוף? נתבונן בתרומת השינוי להתפתחות חיינו, במתנת החיים הממתינה להשפיע עלינו בשלב זה.

ה"אור החיים" הקדוש כותב על המוות – "טוב מאד". זכירת המוות ממקדת את האדם בעיקר והחשוב. הזמניות אינה מאפשרת פניות לעיסוק בזוטות וטפל. חיי השעה קוראים לנו לבחור בטוב ובאיכות. אם היה האדם חי בעולמנו חיי נצח, לא היה גורם שיאיץ וידחק בו להפיק את המיטב והמירב מכל רגע נתון. אם כן, הארעיות משמשת שעון מעורר פנימי לניצול ולהשבחת חיינו.

בחירה באיכות החיים מעניקה שיקול דעת צלול ועומק חשיבה מענג. הבוחר בחיי עולם, ינהל את חיי השעה שלו בבגרות ובאחריות. הוא לא ימסמס את עתותיו בהוללות. הזהות הרואה לטווח ארוך, אישיות חכמה – הרואה את הנולד, מעניקה שמחה ומרץ, אומץ ותקווה לבעליה.

יעקב אבינו ברך את בנו יהודה – "גור אריה". הרב הירש מבאר, כי, ה"אריה" מסמל את הבוגר – גבור. ה"גור" מבטא את המרץ הראשוני. "גור-אריה" זהו השלוב ביניהם. זהו החזון האידיאלי, שלוב של מרץ, דם חם הזורם בעורקים, יחד עם קור הרוח, האחריות והבגרות.

תפיסת חיים בראיה זו מרפדת את האדם ברוגע ובשלווה. המרוץ והמרדף הכוחני של שנות העשרים – שלושים כבר חלף עבר. גיל ארבעים פוגש את האדם נבון, מפוכח, לאחר שכבר לגם מטעם החיים ויכל להם. על כן, הוא חווה את מאורעות החיים בפרופורציה ובאיזון, ללא דאגה וחרדה.

חווית השינוי של זהות "אמצע החיים" יכולה להוות קרש קפיצה להתפתחות האדם, אם תיעשה באופן מושכל וחיובי. אימוץ הזהות החדשה מאפשרת פתח תקווה ויציאה מדפוסים ישנים, מגבילים וחונקים.

ישנם אנשים שבילדותם הפנימו כי הבעת רגשות אינה רצויה, ואולי אף אסורה. אמנם, יתכן שהדמויות הסמכותיות לא העבירו מסר זה במישרין, אך הילד הרך חווה וספג את בלימת הרגשות. כתוצאה מכך, הילד-המתבגר, נמנע מהבעת יוזמה, יצירתיות ואומץ. המערכת הרגשית נקברה בעודה חיה ובועטת, ויכולת היוזמה והיצירתיות נאטמה בזהות האדם. והנה, שינוי אמצע החיים מזמין את המתבגר לצאת מסורג הנעילה הרגשית. הדמויות הסמכותיות, כפי שהן נתפסו בתודעתו, כבר לא מטילות צלן על זהותו. אז, נעורים בהדרגתיות רגישות ופתיחות, פריחה וצמיחה באישיותו ותדמיתו. מעיין מפכה המרווה את גן חייו, בהתרגשות, אומץ וחיות.

היכולת לנוע בגמישות במרחבי השינוי של שנות אמצע החיים, מעניקה לאדם חיים מאוזנים ופוריים.

לסיכום:

זהות האדם אמורה להשתנות בהלימה להתפתחותו בשלבי החיים השונים. בעקבות החשש והאיום הנלווים לאובדן הזהות המקורית, עלול האדם לשמר זהות ישנה ולא להמירה בזהות חדשה התואמת את גילו ומצבו. התנגדות פנימית זו מסבה נזק לאדם.

שלב אמצע החיים מאופיין בשינויים הדרגתיים המאותתים לאדם על החלפת זהותו – מצעיר לבוגר. לעיתים מתכחש האדם לשנוי הזהות באמצעות אחיזה עקשת בסמלי הנערות. ההכחשה וההתנגדות גובים תג מחיר מהאדם, לדוגמא: סטרס, סחרור כלכלי, התמכרות לסמלים צעירים, עיוות מערכת החשיבה והערכים, התנהגות פוגענית, אי לקיחת אחריות, מחלות פסיכוסומטיות ועוד.

הבוחר להיענות בחיוב לחלון ההזדמנויות שנפתח בפניו בגיל זה, יזכה לחיים יעילים ואיכותיים. הוא יוכל להשתחרר מדפוסי ילדות מגבילים, ולהיות בבחינת "גור אריה". הוא נענה לקריאת הבורא "ובחרת בחיים".

כל עוד האדם חי, הוא רשאי וזכאי לבחור, ובטוב.