חכם משה, בהר סיני כבר היית?!

זכינו לקבל את התורה מחדש, וזה הזמן להתעניין בכנות: מי מכם ביקר לאחרונה בהר סיני?! לא בסיני, בהר סיני!

מה, לא?! ברצינות?! אין אפילו אחד שהיה שם? אני לא מאמין למראה עיני... אולי תפסה אותי "פטה-מורגנה". אף אחד בקהל לא ביקר אי פעם בהר סיני?! רגע. מה אתם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח, או מההר (המוקדם מביניהם). הסתכלו על עצמכם: יהודים יקרים, יראים ושלמים, לומדי ואוהבי תורה ושומרי מצותיה, טרם ביקרתם בהר סיני עליו ניתנה לנו התורה?!

וגם אתכם, בני הישיבות הקדושות ואברכי הכוללים המסולאים בפז, אשאל: אמנם, ברור שאתם עוסקים בתורה בהתמדה יומם ולילה ואין לכם פנאי לכך. אבל אתם, שמי כמוכם יודע ומכיר מקרוב את ערכה של תורתנו הקדושה ואת ערך יום נתינתה, וכדברי רב יוסף בגמרא (פסחים ס"ח עמוד ב'): "אלמלא ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא?!" (בתרגום מארמית: אלמלא יום נתינת התורה, במה אני שונה משאר יושבי קרנות והולכי בטל?!). היתכן שלא ביקרתם אפילו פעם אחת בחייכם בהר סיני, לפחות בחופשת "בין הזמנים"?!

היכן הם מארגני ה"קעמפים" (= מחנה קיץ קצרצר, במסגרתו הישיבה כולה נוסעת ללמוד ולנפוש במקום שונה ולא שיגרתי) המהוללים, שהביאו בבטחה ישיבות שלימות על הסטנדרים, הגמרות וספרי הראשונים והאחרונים למקומות ולנתיבים שלא ידעם עיט... ורק להר סיני – עדיין לא. ואיך עדיין לא נולד החברה'מן שהביא אי פעם ישיבה לשמוע "שיעור כללי למדני" לא בהר ארבל, לא באמצע נחל הג'ילבון או על סיפונה של מעבורת, אלא במקום הכל כך מתבקש: על הר סיני. כן, כן, הכי נאמן למקור. עם הקולות והברקים, עם האש המתלקחת. להצטמרר רק מהמחשבה על הרגע המכונן והנצחי הזה, שזכרו לא יסוף מליבות התלמידים עד יומם האחרון, כאשר בתום השיעור הכללי, ראש הישיבה הנערץ ינגב את אגלי הזיעה ממצחו, יסיט את כיפתו לקידמת מצחו הלמדני חרוש הקמטים, ירכז את מבטו, יניף זרועותיו אל על, ויקרא בקול גדול ולא יסף: "והדברים מאירים ומשמחים כ-נ-ת-י-נ-ת-ן  מ-ס-י-נ-י!"

איך טרם נולד הקופירייטר המוכשר שיהגה פרויקט, כמה פשוט – ככה גאוני: עשרה תלמידי חכמים שיתפללו עליכם ועל בניכם להצלחה בתורה באשמורת הבוקר של חג השבועות על הר סיני, מטעם ועד צדקה פלוני. איראן מקום יותר סימפטי?! לאיראן כבר שלחו, ולהר סיני לא...

די, זה לא בגלל התנאים הטופוגרפיים הקשים. כבר ראינו כמה חבר'ה צעירים שעשו מסלולים מסובכים ומפרכים לא פחות, חמושים בנעלים אלגנטיות ובמים במשורה... (כאלה שנאמר בהם "סכנה ואין בה מצווה", ואפשר לקבוע בבטחה רבה, "סכנה ויש בה עבירה!", והתורה מזהירה אותנו: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם").

מילא, תגידו, המצב הביטחוני לא מאפשר. נו נו. אגב, אם זכרוני אינו מטעני, זה עידן ועידנים מאז נחתם הסכם שלום עם מצרים. שלום קר או שלום חם, זה לא האישיו. מי מחפש אהבות כשיש הזדמנות עסקית כבירה ליד האף? כיצד איש לא קלט את הפוטנציאל העסקי מהצד הישראלי? אפילו מהצד המצרי הלא מדובר בלי ספק באינטרס כלכלי מובהק, ועם מעט "בקשיש" אתה בדרך להר סיני, מוקף גברתנים חמושים במיטב כלי המלחמה. כן, כן, רק תרצה – יהיו גם טילי כתף. רק תבקש – והם אפילו יחגרו חרבות נוצצות למתניהם כמיטב המסורת הישמעאלית.

יהודים עולים להר ההר, טסים למרוקו, לטורקיה, לפולין ואוקראינה לפקוד את קברי רבותינו מצוקי ארץ נוחם עדן, מי מדבר על הכותל המערבי, ועל מירון, אשר משנה לשנה עולים ומתרבים היהודים העולים לשפוך שיחם לפני ה' על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי. ולהר סיני, חזור שנית, כי אני לא הולך לוותר לכם בקלות, ל-ה-ר ס-י-נ-י, פשוט לא! ההר עליו ירדה השכינה במאורע נדיר וחד פעמי, בקולות ובברקים ואש ועשן מיתמר, הוא נותר לו שם מאחור, מבויש, ספק אם הנוודים וגמליהם מחוננים אותו בביקור, אפילו במבט חטוף.

יבוא המלומד ויטען: צודק! אבל תוכיח לי שבכלל יודעים איה מקום כבודו המדויק של ההר. שאלה טובה. אך גם התשובה טובה לא פחות: "כי ההר ידוע", כתב האבן עזרא בפירושו לתורה, והחוקר התורני הרב יהוסף שוורץ מצביע במדויק על הר מסוים (תבואות הארץ פרק ד'). גם כיום ישנו הר שמצביעים עליו כמעט בבירור (בהדגשה על "כמעט"). אני עוד זוכר את ספרי התהילים שהיינו קוראים בהם בגרון ניחר בילדותנו בבתי הכנסת הירושלמיים, בהוצאת "מר יוסף כצ'ורי" (מי שלא ירושלמי ספק אם יבין את גודל הנוסטלגיה) עם ההקדשות המיוחדות ויוצאות הדופן, ועם תמונות שנדפסו בדפי השער, ביניהן של הר סיני. והלא, יש גם סימן זיהוי מיוחד: ציור הסנה מצויר וחקוק באבניו של הר סיני, ולמרבה הפלא, ככל שתשבור אותם – שוב תמצא את דמות הסנה המופלא מצויר בכל חתיכה וחתיכה. (כעדותו של אחד מגדולי הראשונים רבי שם טוב האפודי בשם רבי משה הנרבוני, וכן כתבו הרב היעב"ץ במגדל עוז ורבי יהונתן אייבשיץ ביערות דבש ועוד, ומעדות ראיה של כותב השורות), גם אם נניח שיש ספק באשר לזיהוי הוודאי, ויש כמה טוענים לכתר, מדוע לא נחמיר לכבודה של תורה, ונבקר בכולם?...

בסופו של דבר, עם יד על הלב: כיצד לא נתנו את דעתנו לבקר בהר סיני, בהר האלוקים, שם חזרנו למעמדו של אדם הראשון לפני החטא? שם התאחדנו כאיש אחד בלב אחד, וקיבלנו את התורה. אנו, שעמדנו שם בעצמנו, יחד עם כל נשמות ישראל מתחילת ועד סוף כל הדורות למרגלותיו, אנו הקוראים בקול גדול בליל הסדר: "אילו קירבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו!", אנו היודעים נאמנה ששם, ורק שם, הוכתרנו לנצח נצחים לממלכת כהנים וגוי קדוש. אנו שמצווים לזכור כל יום ויום מימי חיינו את מעמד הר סיני הנשגב ומלא ההוד: " יום אשר עמדת לפני השם אלוקיך בחורב" (דברים ד', י') – לא מעריכים את הר סיני מספיק כדי לבקר בו?!

ובכן, ידידי, תירגעו. באמת-באמת שאין צורך ואין על מה להתנצל. בהר סיני לא ביקרתם, וככל הנראה גם לא תבקרו, כי פשוט אין מה לחפש שם. הר סיני כיום הינו הר פשוט ככל ההרים. נכון, התורה ניתנה עליו, אבל כל הקדושה הזו היתה לשעתה. היא היתה, ופשוט נגמרה!

ורגע לפני שתקיימו בי בהידור: "עוד מעט וסקלוני" (ואם כבר, רצוי באבנים מצוירות מהר סיני...), ורגע לפני שתשאלו – הלא שנינו במשנה במסכת מגילה (דף כ"ח עמוד א') לגבי בתי כנסת שחרבו או ננטשו בעוונות הרבים, שקיימת חובה אף במצב נוראי זה לשמור על קדושתם, שנאמר: "והשימותי את מקדשכם" – קדושתן אף כשהן שוממין.

אבהיר: הר סיני נמצא במעמד שונה לחלוטין, וזאת משום שהקב"ה, נותן התורה בכבודו ובעצמו, שהזהיר את משה רבינו "הגבל את ההר וקידשתו" (שמות י"ט, כ"ג), "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו" (שם לעיל י"ט, י"ב) "אם בהמה אם איש  לא יחיה" – הוא שאמר בפירוש, שבשלב מסוים בתום המעמד: "במשוך היובל המה יעלו בהר!", המה יעלו – פשוטו כמשמעו. המה, וצאנם, ובקרם. כיון שההר התקדש בקדושה זמנית לשעתה בלבד, ולא רגע אחד יותר. ומקרא מפורש יצא מפי ה' להתיר את השימוש בו לכל צרכי החולין האפשריים.

אבל מדוע?!

מסתבר מאוד שביקש השם יתברך להעביר לנו, בניו אהוביו, מסר ברור וחד משמעי. שמעתי את המסר הזה בחג השבועות לפני שנים רבות, מהרב הירושלמי הגאון רבי יהושע ויזגן שליט"א, בביהכנ"ס של סבי המנוח ז"ל, והוא נחקק בי כמכוות אש. אחלוק אותו איתכם: לו היתה נשארת בהר קדושה כלשהי, לו היינו מייחסים להר בו ניתנה התורה חשיבות כלשהי ואף עולים אליו לרגל, עלולה היתה להתאזרח ולהתקבע בליבנו טעות נפוצה. היינו מבינים שהתורה היא דבר חשוב, מכובד ונערץ, אבל היא נוגעת ברבדים הרוחניים העילאים ובספירות הגבוהות. היא הותירה חותם על ההר, וכיום היא מונחת בארון קודש מהודר, אבל היא איננה משהו שהוא לגמרי שלנו, משהו לקחת הביתה.

לכן ציוונו הבורא לא להתייחס להר סיני בחרדת קודש, רק כדי שנבין ונפנים: בהר סיני לא הותרנו דבר! נטלנו עמנו את התורה אל החיים באופן מוחלט ואבסולוטי! היא המצפן ומורה הדרך לכל שניה ושניה מחיינו. בשבתנו, בלכתנו, בשכבנו, ובקומנו. אין רגע ואין מצב בחיים שאין לתורה אמירה והדרכה לאדם. וכמו שיש שולחן ערוך להלכות עגונות, פיקוח נפש ויום הכיפורים – יש שולחן ערוך להלכות סעודה, כללי היגיינה, ואפילו אפילו כיצד להתנהג, להבדיל ובמחילה מכבודכם, בחדרי הנוחיות.

הנה כי כן, תורת חיים היא, המורה לנו בכל רגע נתון את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.

נהגה בה, נדבק בה, נאהב אותה, ולא נעזבנה אף לרגע קט: "כי לקח טוב נתתי לכם- תורתי אל תעזבו" (משלי ד', ב')

"כי הם חיינו ואורך ימינו – ובהם נהגה יומם ולילה!".