הרופאה עיינה בתוצאות הבדיקות וכבר לא חייכה: שלושה גידולים בצוואר

שמי שירה, בת 37 ואם לשלושה ילדים קטנים ומתוקים.

אני בעלת תשובה מזה עשר שנים. את בעלי היקר הכרתי רק לאחר שחזרתי בתשובה, מעין מתנה מהקב"ה לאחר שעשיתי כברת דרך לא פשוטה ממשפחה חילונית לגמרי.

לאחר שהתחתנו עברנו להתגורר ביישוב תורני ושם נולדו ילדינו. תמיד הקפדנו על ההלכה ובמשך השנים למדנו עוד ועוד, וכיום אנחנו כבר מרגישים "יותר דתיים מדתיים"...

עד לפני מספר חודשים חייתי בצורה שגרתית, כמו שכל אם מטופלת בקטנים מכירה... עבודה מחוץ לבית, שגרת חיים לוחצת בתוך הבית, טיפול בילדים, נקיונות, בישולים, כביסות, התרוצצות עם הקטנים בפעילויות שונות או בין רופאים בימי החורף הקרים. בעלי עובד שעות רבות ובזמן שנותר משתדל ללמוד תורה, כך שעול רב נפל על כתפיי.

לפני מספר חודשים הריתי שוב, ומצאתי את עצמי חושבת באימה לא מעטה על ההתמודדות עם תינוק בנוסף לכל הלחץ הקיים.

מצאתי את עצמי מקטרת לא מעט, מתעצבנת לא מעט, חסרת סבלנות ובעיקר לא ממש מצליחה להרגיש שמחה והתעלות בעבודת השם היומיומית, שעבור נשים חלק ניכר ממנה הוא עבודות בית חוזרות ונשנות ונשיאת עול הטיפול בילדים. את השיר "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" שמעתי רבות אך היישום היה ממני והלאה. התמקדתי רוב הזמן במה שאין ומה שעוד חסר ולא בכל השפע שהיה לי.

שמרתי כמובן שבת, כשרות, טהרה, צניעות ושאר הלכות, אבל בדברים רבים לא הקפדתי, פשוט כי זה היה ממש לא נוח או קשה מדי. ידעתי למשל  ש"לשון הרע זה נורא יותר מחצאית קצרה", כפי שמזמזמות בנות נוער רבות ביישובנו, אולם בהיותי מורה מוקפת מורות מצאתי עצמי לא מעט שומעת, מתבשמת באבק לשון הרע, לפעמים אפילו משתתפת, רכילות פה, דיבור שם.

גם תפילה ביום לא התפללתי כי למי יש זמן, ובכלל, שמעתי ממישהי שנשים לא חייבות אפילו בתפילה אחת אם הן עמוסות מדי, וכך הצטמצם הקשר שלי עם בוראי לקריאת עלוני שבת בשבתות, רק כך ידעתי מהי בכלל פרשת השבוע.

ספר התהילים ששכנתי נהגה לקרוא בו מדי יום, אצלי העלה אבק על מדפי הספרים. כי למי יש זמן במירוץ החיים לעצור הכל ולקרוא תהילים? אני עייפה, עמוסה.

הייתי מין דתיה אפורה, מצוות אנשים מלומדה, ללא קשר של ממש או דבקות בהשם מתוך הלב.

הרופאה עיינה בתוצאות הבדיקות, וכבר לא חייכה

לצערי אני יודעת שישנם רבים כפי שהייתי, מאמינים בני מאמינים אך השמחה והביטחון בקב"ה מהם והלאה. כלפי חוץ נראיתי דוסית של ממש, אך מבפנים הייתה לי עוד דרך ארוכה.

כל זה השתנה בערב שבת אחד. לאחר ארוחת השבת פרשתי כמו תמיד לספה ועלעלתי בתמונות הנופש באחד מעלוני השבת, הצעות אינספור לנופשים בארץ ומסביב לעולם. שטפתי את עיני בנופים ובמחירים המפתים. נכון שבשבת לא אמורים לעיין במודעות כאלו, אבל זה כבר בעלון וכמו הלכות שבת נוספות, זה נראה לי זניח. 'לא צריך להגזים', אמרתי לעצמי.

תוך כדי עלעול מששתי את צווארי, גירוד קל, אך משהו מוזר עלה במישוש. מין גוש עגול ומוזר בתחתית הגרון. ברגע הראשון אמרתי לעצמי שזה בטח הגרוגרת או משהו טבעי. אך הגוש היה ניכר למגע והעכיר את מצב רוחי לחלוטין. ניסיתי להדחיק את המחשבות המעיקות ללא הצלחה.

ביום ראשון בבוקר התייצבתי אצל רופאת משפחה, שהרגיעה אותי מיד בחיוך גדול ואמרה שזה חלק מבלוטת התריס ואין שום חשש, לפעמים היא מתנפחת, במיוחד בהריון, אך ליתר בטחון נתנה לי לעשות אולטרסאונד. יצאתי ממנה שמחה וטובת לב, שהגרוע מכל בכלל לא בתמונה.

ביצעתי את האולטרסאונד מספר ימים לאחר מכן, כדי לצאת ידי חובה, ולא ממש מיהרתי לרופאה לקבל את תוצאותיו. הרי היא אמרה שזה נפוץ ואין מה לדאוג.

בסוף חזרתי אליה בעיקר כדי לבקש מרשם למשהו אחר, היא עיינה בתוצאות וכבר לא חייכה.

כתוב פה שנמצאו מספר ממצאים המצריכים בדיקות נוספות, שפה לקונית ויבשה, שמקפיאה את הגוף.

אילו ממצאים? מה? אילו בדיקות? מה החשש?

היא הסבירה לי שנמצאו מספר גושים ויש להבין מה אופיים. עוד הסבר לקוני לחשש הגרוע מכל.

היא שלפה הפנייה לאנדוקרינולוג ואמרה לי שהמשך ייעוץ ובדיקות זה רק אצלו, זה תיק שגדול עליה, היא רק רופאת משפחה ולא מבינה בתחום מספיק.

יצאתי ממנה בתחושת מועקה ואי ודאות. ועדיין נשענתי בזכרוני על הבטחתה הקודמת שזה נפוץ והכל בסדר...

שאלתי את בעלי באותו לילה מה כדאי לעשות. 'אולי תתחזקי במשהו', הוא הציע, 'קחי על עצמך איזו קבלה טובה'. התלבטתי מה לקחת. 'אולי תפילה ביום, את יודעת שלפי ההלכה נשים חייבות בתפילה אחת לפחות', אמר. רציתי להתווכח, יש היתר, מישהי שמעה שכשיש ילדים קטנים אז לא חייבים... אבל הקול בתוכי שתק. 'כן', עניתי, 'ממחר תפילה ביום, על אף העומס. בטוח שעשר דקות אני יכולה להקדיש לבורא שלי, זה שעכשיו אני מתפללת אליו שהכל בסדר אצלי שם בצוואר'.

אמרתי ועשיתי. מסתבר שכשמכניסים תפילה לשגרת היום פתאום זה זורם יחסית, ולא בגדר בלתי אפשרי כמו שחשבתי.

הגעתי לאנדוקרינולוג לאחר מספר ימים בליווי בעלי. הוא בדק, עבר על האולטרסאונד היטב והרצין.

ישנם שלושה גושים בצוואר, אחד נראה שפיר אך השניים האחרים נמצאים שם כבר זמן רב וחשודים בעיניו. עלייך לעבור ביופסיה בדחיפות, כלומר שאיבה ע"י זריקה של תוכן הגוש כדי לוודא סופית האם הוא ממאיר חלילה או שפיר.

'ואם זה לא שפיר?', העזתי לשאול. 'אז תלוי', הוא ענה. 'אולי זה רק כריתת הגוש, אבל אולי זה כבר התפשט'.

לא יכולנו לדבר מרוב אימה, הפחד מהגרוע מכל ועכשיו זה איכשהו קשור אליי? הרי רק לפני כשבועיים כשעוד לא חשתי את הגוש, הרגשתי בריאותית בסדר, ולפתע אני חס ושלום אולי חולה, ולא סתם חולה... האנדוקרינולוג שלף הפנייה לביופסיה בבית חולים ואיחל בהצלחה.

באוטו פרצתי בבכי, מיררתי בבכי, כשבעלי המסכן מנסה לעודד אותי שישועת השם כהרף עין ועדיין איננו יודעים מה יש שם בצוואר, אך המחשבה על כך זעזעה אותי כל כך.

לפתע רציתי כל כך לחזור לשגרה העמוסה שלי,

לפתע רציתי כל כך לחזור לשגרה העמוסה שלי, זו שהייתי ממורמרת ועצבנית בעטיה

בכיתי על ילדיי הקטנים, על העובר בבטני, על בעלי, על הכל.

לפתע רציתי כל כך לחזור לשגרה העמוסה שלי, זו שהייתי ממורמרת ועצבנית בעטיה, רציתי שכל הבעיות שלי יסתכמו בבלגן של הילדים, בעייפות, בכביסה בלתי נגמרת ובארוחה שמחכה שאכין אותה. השגרה הזו פתאום הייתה פסגת האושר.

על מה קיטרתי? על מה התעצבנתי? כמה אושר היה שם בשגרה האפורה של עבודת השם הביתית. כמה טיפשה הייתי.

"הבוטח בהשם חסד יסובבנו", החלטתי עם בעלי לחרוט את זה חזק בליבי ובחיי מאותו רגע.

פתאום כל הדברים שידעתי שעליי להתחזק בהם, ותמיד נראו לי לא נוחים וזניחים, היו חבל ההצלה.

אין יותר לשון הרע ולא רכילות, לא משנה כמה זה קשה. כשההשתדלות היא עבור החיים של האדם, הכל פתאום קל ואפשרי. לתפילה ביום הוספתי אמירת נשמת כל חי בכוונה גדולה ואמירת פיטום הקטורת וכמובן פרקי תהילים.

יום הבדיקה הגיע, היה עלינו להמתין כשעתיים. במקום לבהות במסדרון ניגשנו אל בית הכנסת הקטן בקומה התחתונה של בית החולים, ישבנו כל אחד בפינתו והתפללנו.

דמעות רבות שפכתי שם, ביקשתי סליחה, על האפרוריות והריחוק בהם עבדתי את בוראי, סליחה על חוסר ההערכה והתודה לכל הטוב שהיה לי, סליחה על הגאווה שאפשרה לי להיות עצבנית וקוטרית על הבלים ושטויות כגון כתם על רצפה או חולצה זרוקה, סליחה על כל הדברים הקטנים שלא טרחתי להקפיד בהם כאילו אמרתי להשם שמה שאני עושה זה מספיק, לא צריך באמת להקפיד על כל הלכה והלכה. הבנתי כמה טעיתי ותעיתי.

ביקשתי והתחננתי להזדמנות, הזדמנות לחיות את שגרת החיים מתוך שמחה, הזדמנות לנקות ולבשל מתוך זמזום שירים, הזדמנות להחליף חיתול ולהרגיש אושר. הזדמנות לתקן.

כמה ברכה שלום בית עשוי להביא אם רק אקח על עצמי את הקשה מכל

ביקשתי מהשם הארה מה באורח חיי אינו תקין, הבזק ברור של הקשה מכל הופיע: היחסים עם בעלי.

אחרי הבדיקה נתנו צדקה וביקשנו ברכה מרב ידוע את ברכתו. לא הסתפקתי בכל זה, ונדרתי נדר לפני השם. פשפשתי היטב בחיי ובמעשיי, ברוך השם, שבת, טהרה, כשרות וצניעות היו לי, אך ביקשתי מהשם הארה מה באורח חיי אינו תקין, אינו מאפשר לאור השם להיות נוכח בחיי. הבזק ברור של הקשה מכל הופיע. היחסים עם בעלי.

כאשה דעתנית שחשה שביתה הוא מבצרה, ניווטתי ביד חזקה את המתחולל בבית תוך דחיקת בעלי אל שולי המציאות הביתית. ביטלתי את דעותיו והרביתי להתווכח ולהתנצח עמו. הוא סבל מכך מאד אך אני הרגשתי צודקת.

נזכרתי עד כמה חשוב שהבעל יהיה מכובד בביתו, שיהיה ראש המשפחה באמת ולא שיהיו שני ראשים מתנגחים, כמה ברכה שלום בית עשוי להביא אם רק אקח על עצמי את הקשה מכל – צעד לאחור, ויתור, פינוי מקום המלוכה. אוי, כמה זה קשה.

ולכן נדרתי בדיוק את זה. 'השם', אמרתי לו, 'אם הבדיקה תצא שפירה לחלוטין והכל תקין, על אף החשדות הרפואיים הברורים בכיוון ההפוך, אני אמליך את בעלי בביתי. לא אקטול אותו עוד, לא אתפרץ לדבריו, אכבד אותו, לא אבקר אותו בציניות, לא אלעג, ועוד ועוד. אתן לו את שרביט המלוכה ואחיה באושר, ללא איום קיומי של מחלה נוראה. אשמח בחלקי פשוט לחיות, ליצור, לעשות, לעבוד את השם מתוך שגרה מבורכת'.

הימים בהם חיכיתי לתוצאות היו מורטי עצבים, הדבר היחיד שהחזיק אותי לא להתפרק מחרדה הוא הדבקות בהשם. גיליתי כמה מתוקה תפילה בכוונה גדולה, כמה עצומים הם פרקי התהילים שעם חלק מהם הזדהיתי לחלוטין. לאדם הזועק לרפואה קל להתחבר, להתחנן. האתגר האמיתי הוא לעשות את זה מתוך ברכת חיי השגרה ולא מתוך מצוקה.

ביקשתי המון בזכות ילדיי, ביקשתי שהשם ייתן לי לגדלם, לראות אותם מגיעים לפרקם ונישאים, שלא תחסר להם דמות אם חלילה. פתאום הכה בי האושר שנפל בחלקי לגדל ילדים יהודים לתורה ומצוות, כמה פשוט. איזה אושר שפספסתי בקיטורים, עצבים וחוסר שביעות רצון משטויות.

לו רק יוסר האיום הנורא הזה, אשמח בהכל, בכביסה, בסירים, בעבודה בחוץ, בהתרוצצות לקנות תרופות לקטנים המקוררים, בהכל!

לאחר שבוע צלצל האנדוקרינולוג לסלולרי שלי, בית החולים העביר לו את התוצאות.

בארבע מילים הוא סיים את התקופה הקשה ביותר שידעתי, "הכל בסדר, זה שפיר".

"תבואי אחרי הלידה, אם הגוש השפיר יפריע לך פשוט נוציא אותו. מאוד שגרתי, אין בו סכנה, רק חוסר נוחות אם יגדל", אמר.

לא היה גבול לאושרי, נתתי צדקה, המלכתי את בעלי המופתע בששון ובשמחה, וגיליתי שכאשר העברתי את הפיקוד אליו בלעדית, הרבה מזה חוזר אלי... 'אני מחליט שאת תחליטי', הוא אומר.

הילד שפך מיץ והשנייה צורחת? הכביסה עולה על גדותיה? המנהלת בעבודה החמיצה פרצוף? הקטן מנוזל? האוכל נשרף? ברוך השם, אני חיה ובריאה ואי"ה אזכה לראות אותם מתחתנים ומביאים ילדים בעצמם. האיום הנורא מכל הוסר. כל השאר כל כך זניח, קטן, הפיך.

בכל פעם שניסיון מאיים להפוך אותי לממורמרת, אני נושמת עמוק, ומזכירה לעצמי מול מה התמודדתי, ופרץ רווחה ואושר חולפים בי. ברוך השם על כל הצרות הקטנות.

התפילה ביום עם כל התוספות מתוקה, מעצימה. ההתגברות על פיתויי לשון הרע היא מעין ברית ביני לבין השם. כשמישהי מתחילה רק לדבר אני מעבירה נושא, מתפללת להשם שיציל אותי, מעמידה פנים שהטלפון מצלצל וזה עובד.

החשוב מכל: מדתיה אפורה הפכתי לדתיה צבעונית, עם דבקות וקשר עם השם, דיבור, תפילה.

למדתי שיעור מאלף לכל החיים.

ישנם רבים ורבות שנמצאים באפרוריות שהייתי בה, או חלילה במצב מצוקה כלשהו. מכל הלב, אל תפסידו את עבודת השם האמיתית, קחו על עצמכם קבלה של ממש, דברו עם השם, גלו את כוחה של התפילה. לא צריך לחכות שהשם יעורר אותנו על ידי טלטלה לא נעימה. תמיד עדיף להתנער מכל הקליפות בעצמנו מצד החסד, ולא כיוון שמצד הדין נידרש להתנקות.

באהבה

ממני שירה, שם בדוי.