מצד מעשיי, לא ראויה. מצד רחמיך - אין יותר ראויה ממני

לאחרונה קיבלתי כמה וכמה הצעות שידוכים שהצליחו לגרום לי להתפעל מהגדולה של הקב"ה, ומהאופן שבו הוא 'חושב' ו'פועל' - שרחוק אלפי שנות אור מאיך שאני חושבת, מרגישה ופועלת. בכל הטורים שכתבתי עד כה, אני מרגישה שהצגתי רק צד אחד של המטבע האישיותי, והגיע הזמן שהגולשים יכירו גם צדדים אחרים שקיימים בי - גם אם הם הרבה פחות יפים ומרגשים. 

נדרש אומץ מסוים להגיד את זה אמנם, אבל כתבתי בעבר ואני עדיין דבקה בעמדתי זו - שמי שמחפש אמת וחי בעבורה, לא באמת יוכל או ירצה להסתתר מאחורי קלישאות - כי אין שום טעם בזה...

אז האמת היא, שעל פי מעשיי - אני לא באמת ראויה לישועה שאני מבקשת. הנה, אמרתי את זה. כך אני מרגישה בתוך 'הטבע', בתוך הטבעים שלי - שכל יום שעובר מראה לי יותר עד כמה הם עדיין זקוקים לשיפוץ פה ולליטוש שם. 

כן, אני אומרת שאני חסרה, שלא הולך לי בשידוכים, שעוד לא מצאתי את מה שאהבה נפשי, שאולי אין מישהו שיכול להכיל את מי שאני, ש... ש... ש... הרבה טענות, בקיצור. 

אבל מה אני עושה בפועל כדי לזרז את הישועה שלי, מלבד להתקשר לשדכנים או לפנות למישהו באתר הכרויות, למשל?

התשובה לצערי, לא הולכת להיות מה שאולי ציפיתם לו: בשתי מילים - כמעט כלום. 

"אני עצלנית בטירוף מטבעי. הנה, אמרתי את זה"

אני עצלנית בטירוף מטבעי, קשה לי להזיז את עצמי לכיוון עשייה. קשה לי לנקות, קשה לי לרדוף אחרי הסדר, וקשה לי להעמיד סיר כל יום - אוקיי? אני לא הבלבוסטה המצויה שתמיד מוצאת מה לעשות כשיש לה קצת זמן פנוי. רוצים לשמוע מה אני עושה כשיש לי קצת זמן פנוי? נחה, קוראת איזה ספר טוב, מדברת עם חברה, כותבת איזה טור בבלוג שלי, משתעשעת באמנות פלסטית. חסר מה לעשות למי שעולמו הפנימי עשיר כל כך? לא. אבל פה בדיוק טמונה הבעיה, שלי ואולי של עוד רווקות רבות כמוני. 

דווקא העובדה שאת בעלת עולם פנימי עשיר, יכולה להיות לך לרועץ כשזה מגיע להקמת בית. למה? כי זה טוב ויפה שכיף לדבר איתך, שאת מכילה, שאת יודעת להעסיק את הילדים ואולי גם את הבעל - אבל היי... רוב חיי הנישואין סובבים סביב ריחות שעולים מהמטבח, ניקיונות והרבה הרבה סבלנות לבעל ולילדים. 

אז מה את עושה עכשיו, שירה, ברגעים אלו ממש, כדי להתגבר על העצלות שלך וכדי לזרז את הישועה? האם העמדת היום סיר למרות הקושי, ולמרות שלבסוף תאכלי ממנו לבד? האם הפעלת היום מכונת כביסה ודאגת לקפל ולהחזיר למקום באותו רגע, מבלי שהסלסלה תשב בצד ותחכה לרחמיה של הוד מלכותה עליה? האם קצת, רק טיפטיפונת, השקעת בסדר וניקיון כדי שיהיה לך נעים, כדי שתהיי ראויה לברך את הקב"ה ולעבוד אותו במבצרך שלך?

האם העצלות הטבעית שניחנת בה מקנה לך את האפשרות להמשיך ולהתבוסס בה, או שהיא שם כדי לעזור לך להתבונן במציאות ולנסות לתקן אותה? זה עולם העשייה, מותק. הילדים לא גדלים לבד מעצמם (תזכורת קטנה לכיבוד הורים). כדי לגדל ילדים, צריכים הורים שמסכימים לגדול ביחד איתם - האם את מוכנה לזה?

האם את מוכנה לצאת מהאנוכיות שלך, מהנוחות שלך, מהמבצר המוגן של חוסר העשייה - כדי לדעת שעשית היום באמת הכל, כדי להיוושע?

מצד מעשיי - זו טיפה בים, ולכן אני לא ראויה. אבל מצד רחמיך - אין יותר ראויה ממני

"ברור, מה השאלה?", עניתי לעצמי וקמתי מיד להעמיד סיר על הגז (אורז עם עוף, יצא מדהים. תודה ששאלתם). "אז יופי, העמדת סיר על הגז", התעשתתי אחרי כמה דקות. "ומה עם התשלום חשמל שעדיין לא הסדרת, ומה עם התור לרופא שיניים, ומה עם הטלפונים שאת חייבת להחזיר, ומה עם הסדר בארון שאת דוחה כבר שנתיים, ומה עם ההבטחה לאחיינית שתקחי אותה לחוג? אז באמת תודה שהעמדת סיר, וזה רק הודות לעובדה שאת רעבה לפעמים. מזל גדול".

כשהקול הזה עלה בי לא יכולתי שלא להסכים איתו. הוא צודק. הוא מכיר אותי כבר, אני עצלנית בטירוף - נקודה, וחיי הרווקות לא בדיוק עוזרים לעובדה הזו להיות קצת פחות מורגשת ומכאיבה. חיי הרווקות מעודדים עצלות, אלא אם כן את עשויה מחומר שעוד לא נברא לדעתי. חומר שמאפשר לך להיות סופרוומן בביתך, לנקות ולבשל נון סטופ - למרות שאין לך בשביל מה ובשביל מי. 

הקול הזה גרם לי לתהות, ביני לבין עצמי כמובן, האם עצלנית שכמותי באמת ראויה לישועה שהיא מבקשת. והתשובה הראשונית שעלתה בי היא ש'לא'. מצד מעשיי - להעמיד סיר זו טיפה בים לעומת מה שעוד יש לי לשפר ולתקן במידה הזו, ולכן אני לא ראויה. אבל... ויש פה אבל גדול. 

כלום ה' אינו מושיע גם את העצלנים, אם הם באמת אבל באמת סמוכים ובטוחים בו שהוא יעזור להם להתגבר על המידה הזו בחיי הנישואין, כמו מידות רעות אחרות שיש לכולנו ומשוועות לתיקון?

כלום הקב"ה לא רואה את ה'יצירה' שהוא ברא, וצפה כבר מימים ימימה את שיתרחש עמי בחיי בשל המידה הזו?

אז לפי מעשיי, קטונתי. ובאמת שאיני ראויה. אבל לפי רחמיך שאינם כלים לעולם - האמת היא שאין יותר ראויה ממני, ויש לזה הרבה סיבות אך הראשונה שבהן היא שאני הבת שלך, ורק משום האהבה שאתה אוהב אותי  והשמחה שאתה שמח בי, אני ראויה לקבל את הישועה מידיך הטובות ואין ראויה ממני לישועה הספציפית הזו, שנבראה בדיוק לפי הכלים שלי ולפי היכולות הקוגניטיביות שבי. 

והרי "בשבילי נברא העולם", לא?

לפנייה לכתבת במייל shira@htv.co.il