כשמטוס הסילון רצה להיות פייפר

הרבה משווים, לצערנו, את אחדות העם היהודי וההתנגדות להתבוללות, לאותם נאצים בתקופת השואה שחשבו שהם הגזע הנעלה והמובחר. כמובן שההשוואה שגויה לגמרי, ושהדבר איננו מגיע מגזענות או שחצנות יתרה אלא להיפך, מקבלת האחר ולמען שיפור העולם. נסביר את העניין.

כל בן אדם בעוה"ז יש לו חלק ותפקיד, הוא חשוב לא פחות מהאחר. אם אחד נמצא במקום מסוים בתוך איזה פאזל גדול, הוא לא יכול לרצות להיות במיקום אחר בתמונה, כי כל אחד ותפקידו. אי אפשר לערבב את חלקי השמיים בפאזל בכח עם חלקי האדמה, ועובדה זו לא קובעת שאחד מן היסודות נעלה ונשגב יותר או שהשני נחות ממנו. כמו שפרה וכבשה אוכלות עשב, ואריה וצבוע מעדיפים בשר. הם אף פעם לא חמדו אחד את האוכל של השני או ניסו לשנות את הרגלי האכילה שלהם. הם מעולם לא הרגישו נחותים יותר מחיות אחרות שהן לא בנות מינן. ואם היה קורה שפרה וכבשה היו מחליטות, סתם כך ביום בהיר, בשל אי שוויון או ניסיון להתאחדות, להתחיל ולנסות לצוד איזו זברה עסיסית – כל הפאזל היה משתבש, וכך גם המערכת וגלגל החיים.

מי שיודע את תפקידו ושלם עם עצמו ועם מקומו, לא אמור לחשוב על אופציה של נחיתות או של גאות. אין פה שום עניין של תחרותיות. אדרבה, יש כאן עניין של שיתוף פעולה.

בשונה מהדוגמא הקודמת, גם כשיש שני עצמים שכביכול לא נראים שווים בערכם, כשהאחד משופר ומשוכלל יותר, כגון מטוס סילון ומטוס פייפר, אזי גם בהם אין כל צורך בהשוואה, מכיוון שכל מטוס עושה את עבודתו שלו שנקבעה לו, את היעוד שאליו הוכן. את מטוס השחקים – סילון – צריך בדיוק כמו את הפייפר החמוד. מטוס הפייפר אף פעם לא הרגיש בחסרון המנוע המהיר כמו שיש לחברו, והסילון לא קינא בחוסר היכולת שלו לבצע את עבודות הפייפר הפשוט. הם בסך הכל מבצעים את תפקידם שלו הוצרכו ויוצרו. אין לזלזל לא בזה ולא בזה, כיוון שמה שאחד יכול – השני לא יהיה בנוי ומסוגל לו, וכך לעולם לא יוכלו להחליף זה את זה בתפקידים. רק תארו לכם מה היה קורה אם היו מחליפים ביניהם כמה חלקים פשוטים...

כך כל אחד הוא עולם ומלואו, חשוב, נצרך ומיוחד בדיוק כמו מדרגות בסולם, הגבוהות והנמוכות, אחד נבנה ונשען על השני.

אנחנו יכולים ללמוד מכאן הרבה, אפילו מדומם. ה' טבע בנו, היהודים, גם רוח ונשמה, בשונה מן הגוי (בעל הנפש בלבד). הוא נתן לנו תרי"ג מצוות בנוסף לשבע של בני נח, וגם נתן לנו נשמה של "סילון" עם יכולת גבוהה יותר כדי להמריא, לשאוף רחוק ולהתמודד. כשאנו יודעים מהו מקומנו ומבצעים את תפקידנו כפי שה' ציווה אותנו, אנו נותנים יד לשיתוף פעולה אלוקי, ומקיימים ומחיים בזה את העולם. אנו מחזיקים את העולם עם התורה, העבודה וגמילות החסדים, וממשיכים בכך את שרשרת החיים התקינה, גם אם הציוויים שלנו שונים, רבים ונמצאים במקום אחר מזה של הסקאלה הנוכרית.

כמו שהעולם מתקיים בזכות לומדי התורה ותומכיה, איך יוכל העולם להתקיים בלא מסייעים לה? מי יעבוד בעבודות הפיזיות והחומריות? איך נעבור את פסח ללא מכירת החמץ? ומי יקפוץ לעזרה בשבת כשצריך, אם לא הגוי?!

בלעדי הגוי לא יכול היה היהודי להתקיים ולקיים את התורה והמצוות, ובלי התורה והמצוות – איך יכול הגוי להתקיים?

לפעמים, עם כל ההיגיון שבדבר, עדיין נשארות שאלות. אם באמת כל תכלית העולם מסונכרנת ומחולקת לעמים, מדוע בכל זאת בכל בוקר אנו קוראים ומתפללים שלא עשני גוי/ה? האם באותה תורה בדיוק לא למדנו על "ואהבת לרעך כמוך", וגם על דרך ארץ שקדמה לה? האם אכן מוסרי הדבר? לא היה עדיף להיות קצת יותר נימוסי ולברך "ברוך שעשני יהודי", בלי להשמיץ עם אחר?

אלא שהיתה מחלוקת בין בית הלל לשמאי אם נוח לאדם להיברא אם לאו, ואחרי דיונים ופלפולים מעמיקים הוחלט שנוח לו שלא נברא. ומכיוון שנוח לו שלא נברא, גם לא מברך "ברוך שעשני יהודי", אלא בצורת השלילה, כ-"ברוך שלא עשני גוי/ה". הטעם הוא לא לזלזל, חלילה, אלא להודות על מה שיש ועל הבונוס בעוד 606 מצוות שלא ניתנו לגוי.

כשנבין מהי מטרת בריאתנו, לא תהיה לנו סיבה לתחרות, כי אין תחרות אם אין הרגשת נחיתות, ואין הרגשת נחיתות אם אין בעיה בביטחון בקב"ה ובשלמות הבורא שכך רצה וכך הכי טוב בשבילנו.

כשנחליט מהי התכלית שלנו, נפנים, נדבוק וניישם, רק אז נגיע לשלווה אמתית מתוך מקום של צדק ולא של שוויון, מתוך מקום של בנייה ולא של הרס, לטובת הכלל והפרט ולא ממקום של אינטרס.

תן בליבנו שנראה כל אחד גם את מעלת עצמנו ולא חסרוננו, וכמובן מעלת חברנו ולא חסרונם. שנזכה להרגיש תמיד שלמים עם מקומנו, לקיים תפקידנו בעולם ולראות את הטוב שבכל דבר, ולא נשכח כי ייעודי – הוא יהודי.