פרשת בהעלתך: בית האות או בית הספר?

ילד בגיל הרך לומד להכיר את האותיות. כשהוא גדל, לאט לאט ובהדרגה, הוא לומד להכיר גם את ניקוד האותיות ואופן הגייתן. בהמשך הוא לומד לחבר את האותיות למילים, בהמשך למשפטים, ורק בסוף, בצירוף ידיעת האותיות, הניקוד, ההגייה, המילים והמשפטים, הוא מסוגל להבין את תוכנו של ספר שלם.

בשלב הראשון, גם כשמציגים בפני הילד ספר שלם, הוא מעלעל בין דפיו, אולם מבחינתו הוא רואה רק דבר אחד – אותיות מפוזרות. הוא לא מבין שכל האותיות מספרות סיפור אחד שלם. ולהיפך, כשאדם מבוגר רואה אפילו רק אות אחת, הוא מבין שיש לה משמעות ושהיא חלק ממערך גדול יותר. 

עניין זה מהווה משל להבנת נושא חשוב המופיע בפרשתנו.  

מעניין שפרשה זו נקראת "בהעלותך", מלשון עליה, למרות המעידות המתוארות בה. יתכן שהמעידות והאתגרים הם חלק בלתי נפרד מהעלייה וההתקדמות, וכדברי שלמה המלך: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, ט"ז).

כמעט שנה חנו בני ישראל למרגלות הר סיני. מראש חודש סיוון – שישה ימים לפני מעמד הר סיני, ועד כ' באייר של השנה הבאה. והנה, בפעם ראשונה העם מקבל ציווי להתחיל לנסוע. בני ישראל מצייתים לציווי, וכך נכתב: "וַיִּסְעוּ מֵהַר השם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית השם נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן השם עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה" (במדבר י', ל"ג-ל"ד).

פסוק זה נשמע "פשוט", אולם חכמים כותבים שטמונה בו תוכחה עצומה: "ויסעו מהר השם – ואמר רבי חמא ברבי חנינא, שסרו מאחרי השם" (תלמוד שבת, קט"ו ע"ב – קט"ז ע"א). חכמים במדרש (ילקוט שמעוני במדבר י', תשכ"ט) וכן רבותינו הראשונים (תוספות על התלמוד שם, רמב"ן על פסוקים אלו) מבארים שהתוכחה היא על כך שבני ישראל ברחו ממרגלות הר סיני כתינוק הבורח מבית הספר. כלומר, הם הלכו מהר סיני במהירות ובשמחה, כאותם ילדים הבורחים מבית הספר משום שאין להם כוח לעול הלימודים.

רבי ירוחם ממיר מדגיש, שההרגשות הללו לא היו גלויות. שהרי התורה כותבת מפורש שבני ישראל נסעו וחנו אך ורק על פי הבורא, לפי עלות הענן וירידתו. גם בנסיעה הנוכחית הם נסעו משום שהענן עלה, אולם הבורא, שהוא בוחן כליות ולב, ירד לעומק נבכי נשמתם, והוא גילה שבעומק פנימה, הסתתרה אצלם תחושה כמו "תינוק הבורח מבית הספר".

התורה מצפה שאדם לא יסתפק בתיקון המעשים אלא גם בתיקון המחשבה, הרצון והעולם הפנימי שלו.

המשל "כתינוק הבורח מבית הספר", לכאורה אינו דומה לנמשל – ל"בריחה" של בני ישראל מהר סיני. מדוע? משום שכשתינוק בורח מבית הספר, הוא בורח הביתה – שם אין בית ספר. בבית בדרך כלל אין מורים, שיעורים, מבחנים וכללים נוקשים. בבית מחכים אבא ואמא, המקבלים את הילד בחום ובזרועות פתוחות בכל מצב. מובן אם כן מדוע התינוק בורח מבית הספר. לעומת זאת, בני ישראל אמנם מתרחקים גאוגרפית מהר סיני, אולם אין להם באמת לאן לברוח. הקדוש ברוך הוא "מלוא כל הארץ כבודו". התורה והמצוות מלווים את האדם בכל מקום בו הוא נמצא, המשכן הולך איתם לכל מקום, משה רבנו ממשיך איתם את המסע, ולאורך כל השנים הוא מלמד אותם תורה עוד ועוד. לאן יש להם לברוח? וכי הם חשבו שהתרחקות פיזית מהר סיני מהווה בריחה?

הרב יוסף רוזין ('הרוגוצ'ובר', בספרו "צפנת פענח" בפרשתנו), כותב משפט קצר ששופך אור על העניין: "כתינוק שבורח מבית הספר... רצה לומר, שלא רצו ללמוד אותיות התורה פרטים, רק תיבות שלימות". כדי להבין את כוונתו, נשוב למשל האותיות שהזכרנו בתחילת הדברים.

ההבדל בין אדם גדול לאדם קטן הוא הבנת האות הבודדת. אדם גדול רואה באות קטנה עולם גדול. אדם קטן רואה באות קטנה עולם קטן.

משל למה הדבר דומה? למדען גדול, המסוגל לראות בתוך DNA של תא אנושי אחד כמעט את כל תכונותיו החומריות של האדם ממנו נלקחה הדגימה.

בורא עולם ברא את העולם באמצעות אותיות, והרחבנו על כך רבות בעבר. על בצלאל, ה"אדריכל" הראשי של המשכן נכתב: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נ"ה ע"א).

הפירוד שולט היום בעולם. פירוד בין אדם לבוראו, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. היהדות מאמינה שהכל אחד – "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". אי אפשר להסתכל על כל פרט בפני עצמו, אלא רק כחלק ממכלול שלם. 

יתכן, שכשעם ישראל היה בתחילת דרכו במדבר, הוא ראה רק את הרגע, את הכאן ועכשיו. כל קושי נתפס בעיניו כקוץ מכאיב וכאות בודדת, חסרת משמעות, וזו הסיבה לתלונות. הם לא השכילו להבין שכל אירוע וכל ניסיון הם חלק מתכנית-על גדולה ושלימה, ולכל המסע במדבר, על כל מהמורותיו, יש מטרה אלוקית.

אולי זו כוונתו של ה"צפנת פענח" באמרו – "כתינוק שבורח מבית הספר... רצה לומר, שלא רצו ללמוד אותיות התורה פרטים, רק תיבות שלימות". עם ישראל לא הביט על כל קושי כחלק בלתי נפרד מהתכנית כולה. הם חיפשו ישר את ה"תיבות השלימות", את היעד הסופי. לכן, כאותו תינוק שלא רואה תכלית באות אחת, גם הם ברחו מבית הספר.

יוסף הצדיק חלם בחלומו המפורסם: "והנה אנחנו מאלמים אלומים". חלום זה החזיק את יוסף במסע המטלטל של חייו. הוא הבין שכל חיטה בודדת שייכת לאלומה. לוקח זמן עד שהכל נאסף אל מקום אחד, וליוסף היתה הסבלנות והאמונה להמתין לאיחוד המיוחל.

לכל אדם יש קשיים, נפילות, ניסיונות ואתגרים, ועליו לשאול את עצמו – מהו סיפור חיי? האם בכלל יש לי סיפור? האם לחיים שלי יש מהלך אחד, או שאני חי בפירוד, ובכל תקופה אני עף בהתאם לרוח הנושבת באותה עת?

אם נאמין שכל חיינו הם "מסע במדבר" האורך מאה ועשרים שנה, ובסופו נגיע אל ה"ארץ המובטחת", ונאמין שכשם שבורא עולם ליווה את בני ישראל במדבר, כך הוא מלווה כל אחד מאתנו בחייו האישיים – יהיה לנו קל יותר לסיים את המסע ללא תלונות.

היהדות מדברת על קיבוץ גלויות עתידי. הקיבוץ המדובר הוא לא רק קיבוץ פזורות בני ישראל מכל קצוות תבל, אלא גם קיבוץ כל הפרטים לכדי יחידה אחת גדולה, והבנה עמוקה שלאורך כל הדרך הייתה רק מציאות של השם אחד.