פרשת בהעלתך: לא לתת דריסת רגל להרגל

"חלמתי שאני משוחח עם הקב"ה", בישר יהודי נרגש לרבו בעת שנכנס אליו ביחידות.

הרב התפעל ממדרגתו הגבוהה: "ידוע ש'אין אדם חולם בלילה אלא מהרהורי לבו ביום'. אשריך שמחשבותיך נתונות כל היום לקב"ה".

"זה לא יכול להיות", הניד היהודי ראשו בשלילה, "מתי כבר יש לי זמן לחשוב על הקדוש ברוך הוא במהלך היום?".

ביקש הרב לשמוע את סדר יומו, והוא פירט בלהט: "בבוקר אני קם השכם, ממהר למקווה ומשם ישר לתפילה. לאחר מכן פת שחרית וברכת המזון. יוצא ללמוד בכולל עד הצהרים, אוכל ארוחת צהרים ולאחר מנוחה קצרה שב לכולל עד הערב. מתפלל תפילות מנחה וערבית, שב לביתי לרעייתי וילדי, עוזר במה שצריך לעזור בבית, הולך לכולל ערב עד שתחטפני שינה, קריאת שמע על המטה והולך לישון כדי לאגור כוחות ליום הבא".

אמור לי, רבי", סיים האיש, "מתי למען ה' בכל הלו"ז הצפוף הזה יש לי זמן לחשוב על הקב"ה?!"...

*

על המלים בפרשה "ויעש כן אהרן", כותב רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

נשאלת השאלה, וכי עולה היה על דעתנו שאהרן קדוש ה' ישנה ח"ו כמלוא נימה מציווי ה'? מה השבח הגדול בזה שלא שינה, עד שצריך לכתוב זאת במפורש בפסוק?

אלא, כוונת רש"י אינה לומר שאהרן עשה את אשר נדרש ממנו מדי יום ביומו. זה פשוט, ואין צריך לומר! השבח הגיע לו על כך שלאורך כל ט"ל שנות ההדלקה לא שינה כמלוא הנימה מן הרצון, המסירות וההתלהבות שהיו לו בפעם הראשונה.

אין הדבר פשוט כלל ועיקר. מדי יום ביומו, ערב ובוקר, היטיב אהרן את הנרות והדליקם, ולא נעשה הדבר אצלו הרגל. ביום האחרון, עשה את עבודת הקודש בהתלהטות של קדושה כאילו זו הפעם הראשונה שלו, וההרגל לא קיבל שום דריסת רגל בעולמו הרוחני.

טבע האדם, שהוא מתחיל משימה רוחנית במרץ ובהתלהבות, אך עם הזמן דועכת ההתלהבות הראשונית, ולאט לאט תפקידו נעשה מתוך הרגל, בלי כוונה ורצון. יש והוא מתרגל כל-כך למעשיו עד שלעתים הוא פועל באופן מכני, ללא רגש וקשר נפשי לפעולה. הוא יכול מבוקר עד ערב לעשות את רצון הבורא, מבלי לשים לב למי הוא עובד.

נגע זה של ההרגל כובש כל חלקה טובה, והוא אחד מאבני הנגף הגדולים בעבודת ה'. בזה אחר זה מכבה ההרגל את גחלי הקודש הלוחשים בנפשו של האדם, ודואג שידעכו כליל. כאשר עובד אדם את קונו כ"מצוות אנשים מלומדה", זהו הרס! לכן מזהירים אותנו חז"ל: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים!". הרוצה שתהא עבודתו בעלת ערך, עליו לעמוד תמיד על המשמר, ולא להניח לחולשת ההרגל להשתלט על נפשו מבלי משים.

*

פעם הוזמן הגאון רבי אריה לוין זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצוה בבית הספר הממלכתי גימנסיה הרצליה בתל אביב. בהרצאתו, סיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים, עם הנידונים למוות עולי הגרדום משה בראזני ומאיר פיינשטיין הי"ד.

רבי אריה תיאר את התרגשותם הרבה בהנחת התפילין בפעם האחרונה בחייהם. בכי גדול שטף את לבם, והם לא רצו להיפרד מהתפילין. הם הצמידו את התפילין הקדושות אל לבם, נישקו אותן ללא הרף כשדמעות רותחות זולגות מעיניהם כמים...

השתהה מעט רבי אריה בסיפורו, ואחר רעם קולו מעומק לבו: "וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפילין?! הרי מי שכל החיים עומדים לפניו, והקב"ה משפיע עליו בלי  סוף חן וחסד ורחמים, ראוי לו להתרגש ולהודות להשי"ת לא פחות!".