סיון רהב מאיר על פרשת בהעלתך: בזכות המעשים שלנו יהיו פחות הלוויות

שתיים בלילה. הר הרצל. הלוויתו של לוחם דובדבן רונן לוברסקי. אחד הנוכחים שלח לי את דבריו של האח, אריק, וכתב: "הם נאמרו בשתיים בלילה, אבל כדאי שרבים ישמעו אותם בבוקר". אז הנה. אריק אמר דברים קצרים ועקרוניים, על שלוש ציפיות: הציפיות של רונן מעצמו, הציפיות של המשפחה מצה"ל, הציפיות של אריק מאיתנו:

"אחי היקר, תמיד נלחמת. אומרים שבחירה חופשית זו הנקודה האנושית הכי חזקה, ואתה בחרת כל החיים. בכל הדלתות הסגורות – אתה נכנסת. איפה שאמרו לך 'לא', אתה אמרת 'כן'. בבית הספר, בכדורגל, בקרב מגע, בלימודים שהיו לך קשים ובסוף הצטיינת בהם. תמיד עקשן, תמיד נלחם בשיניים.

"לצערי הרב חיילי צה"ל מתמודדים עם האיומים שעברת יום-יום, לילה-לילה. חיות פרא מחכות להם על הגגות. חיילי דובדבן וכל צה"ל צריכים להתמודד עם זריקות של מכונות כביסה, עם לבנים כמו שאתה קיבלת. אני מתפלל לאלוקים שמנהיגינו, שאני אוהב אותם, יעשו משהו בנידון.

"אני פונה לעם ישראל. יותר משחשוב שהחיות האלה יהיו מתחת לאדמה, חשוב שכולכם תחיו את החיים שלכם בשמחה, באהבה, באמונה. תקימו משפחות לתפארת. קחו על עצמכם משהו טוב, משהו קטן, ולאט לאט בזכות המעשים שלנו יהיו פחות ופחות הלוויות. גם בימים הקשים האלה אני מאושר, כי עם ישראל חיבק את המשפחה שלי חיבוק עצום שלא האמנתי שקיים. הניצחון הגדול שלנו זה שאנחנו נחיה חיים מלאים.

רוניק, אני אוהב אותך".

להתגעגע לאבטיחים או לשתול אבטיחים

ימים ספורים אחרי ביצוע תכנית ההתנתקות ראיינתי את הרב רפי פרץ מהיישוב עצמונה שפונה, ושאלתי מה עכשיו. "עכשיו? נמשיך לאן שצריכים אותנו. ונראה לנו שהכי צריכים אותנו בחולות חלוצה". אחרי שנים של חיים תחת פצמ"רים בגוש קטיף אפשר היה לחשוב על מקום נוח יותר להתחיל בו מחדש, אבל הם החליטו אחרת. תוך זמן קצר קם בדרום הארץ היישוב הישראלי החדש נווה. לצד נווה, קמו מתוך החולות גם היישובים בני נצרים ושלומית. שלוש הנקודות האלה במפה הפריחו שממה של ממש, שטח ריק ליד מצרים (בעבר אף פורסם כי ערפאת ביקש לקבל את האדמה הזו במסגרת משא ומתן שניהל עם ביל קלינטון).

וכך, רק 800 מטרים מהגבול הישראלי-מצרי, נבנו שם בשנים האחרונות גני ילדים ובתי ספר, בתי כנסת ומבני קבע, והמון חממות לגידולים חקלאיים (האננס מצוין). הייתי שם אתמול (למרבה הבושה, בפעם הראשונה) בערב נשים מרגש שאליו הגיעו גם תושבות הקיבוצים והמושבים הוותיקים של המועצה האזורית אשכול – עין הבשור, צאלים, כרם שלום, מבטחים, תלמי יוסף, יתד, יבול, שדי אברהם ועוד. נקודות עם שמות קסומים, שאנחנו שומעים עליהן בעיקר בנסיבות ביטחוניות. 

בדרך חזור חשבתי מה לכתוב הבוקר על פרשת השבוע, ופתאום הבנתי שמה שראיתי הוא בעצם תיקון החטא שקוראים עליו השבוע בתורה. הפרשה מתארת את הגישה של חלק מבני ישראל במדבר: "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִינָּם, אֵת הַקִּישֻּׁואִים וְאֵת הָאֲבַטִּיחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ". התורה מזהירה אותנו מפני התמקדות רק במה שחסר, מפני תרבות של קיטורים וייאוש ומרירות. אחרי שיצאנו ממצרים, היא קוראת לנו להיכנס לארץ ולהיות אנשים מלאי אמונה, אופטימיות ותקווה. אלפי שנים אחר כך, ליד אותה מצרים, ראיתי אתמול בעיניים אנשים כאלה.

להיות חידוש

האם המשפט הבא הוא אופטימי או פסימי? כך כתב רבי נחמן מברסלב: "עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר פָּשׁוּט – יִהְיֶה חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב". אתמול בשיעור השבועי דיברתי על המשפט הזה, כי פרשת השבוע משבחת מאוד את הצייתנות: "ויעש כן", "ככל אשר ציווה", כן עשו" – מופיעים בה הרבה ביטויים שמדגישים את העובדה שהעם פשוט עשה מה שביקשו ממנו. היום הרי כל הזמן משדרים לנו שצריך להיות מקורים, אלטרנטיביים, לעשות את הדברים אחרת. אבל אם כולם מנסים לחשוב מחוץ לקופסה, אז מי בסוף הכי מקורי? זה שנשאר בתוך הקופסה. רבי נחמן כתב כמה זה לא פשוט להיות פשוט, והזהיר אותנו מפני השאיפה לפרמט הכול מחדש. לדבריו, התקופה היא כל כך מבלבלת ומאתגרת, שלהיות אדם כשר, תמים, מסור וישר – זה חידוש עוצמתי כמו הבעל שם טוב, המחדש הגדול, מייסד החסידות. היו שאמרו לי אתמול אחרי השיעור שהמשפט הזה מייאש לדעתם, והיו שחשבו (כמוני) שהוא מעצים ומלמד כמה כל עשייה פשוטה ורגילה ו"אפורה" שלנו היום – היא בעלת ערך עצום. כמה כל מעשה קטן הופך את העולם. אתם מוזמנים להתעכב בעצמכם עוד רגע על הקביעה הזו של רבי נחמן: "עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר פָּשׁוּט – יִהְיֶה חִידּוּשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב".