פרשת בהעלתך: אופן הדלקת המנורה כחינוך הדור הצעיר

בכל יהודי יש נשמה שהיא אור אלוקי – "נר ה' נשמת אדם", והוא צריך להדליק אותה ב"נר מצוה ותורה אור". רק על ידי תורה ומצוות הנשמה מאירה באורה האמתי, וככל שהאדם מתמיד בלימוד התורה, מתחזק באמונה ומשתדל בכל כוחו להכניס שמחה וחיות בעבודת השם, כך הנשמה מאירה את כל כוחות נפשו וגופו עד שמאירות פניו שמחה.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

העלאת הנרות היא התלהבות הלב.

על ההורים והמחנכים להדליק בלב הילד את ניצוץ הרצון לקיים את המצוות מתוך נועם ושמחה.

רש"י מסביר שהדלקת הנרות צריכה להיות "עד שתהא השלהבת עולה מאליה". נראה כי הפרשה מלמדת שלא מספיק רק להדליק את הניצוץ, אלא עלינו להיות ערניים ולבדוק שאכן השלהבת עולה מאליה, עד שתגיע למקום שהיא דולקת מתוך הפנימיות שלה, באופן שתהא אש שדולקת וממשיכה לדלוק בזכות עצמה, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"!

ראשית, על ההורים והמחנכים לרכוש את האמון של הילד/ה, על ידי מתן תחושה של הערכה וכבוד כלפיו, להדגיש בפניו נקודות אור הטמונות בו, להתמקד בהן ואף להגדיל אותן על ידי עידוד, מחמאה ומתן אמון בפוטנציאל הגלום הנסתר בילד.

יש לנקוט בצעדים מאוזנים ומחושבים. מצד אחד להצית את האש, ומצד שני לתת לו אוויר ומרחב, לא ללחוץ יותר מדי, לא לכפות עליו חוקים שממילא ידוע שמתנגד להם בכל תוקף , אלא לגרום לו לבחור בטוב על ידי הסברה ושכנוע מלאים באהבה.

כך נוכל לגרום לרצון שלו לדלוק עד שהשלהבת תמשיך לדלוק מאליה, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו').

אי אפשר להגיד להם כל הזמן מה לעשות, אי אפשר לעשות במקומם. מצד שני, אי אפשר להתרחק וללכת בטרם נדלקה האש, צריך לשמור עליהם וכמובן לשאת תפילה שהיא כפתילה העולה מאליה, שנזכה לגדל בנים ובני בנים שיאירו את העולם במצוות ומעשים טובים.

חשוב לדאוג ל"גשמיות" של הילד. אמא צריכה להכין אוכל מזין וטעים על פי טעמו, לגרום לילד לאהוב את הבית, את האווירה, את ההוויה, המסורת, כמובן את השבת.

"וזה מעשה המנורה – מקשה אחת" – להאיר מתוך החושך: צריך להכיר בעובדה שהקשיים בדרך הם חלק מהנוף, ואף על פי כן צריך להיות עקשן בעבודת השם, כפי שמובא בדברי רבי נחמן מברסלב: ז"ל ש"צריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה', ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע שאי אפשר להיות איש ישראלי באמת, כי אם על ידי עקשנות גדולה, מכיוון שהרבה הרפתקאות, עליות וירידות, צריכים לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור, ואם לא יהיה עקשן גדול, אזי אי אפשר לו שיישאר על עומדו".

ידוע הכלל, שאחרי הירידה בוודאי תגיע העלייה!

במסע חייך טוב ששם שמים יהיה שגור בפיך: נאמר בפרשה "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט', י"ז-כ"ג), אומר השל"ה הקדוש זצ"ל, שיש כאן רמז בנושא המוסר: "בכל פעולה שאדם עושה, יאמר: 'אם ירצה ה'' או 'בעזרת ה'', למשל בלכתו בדרך יאמר: 'הנני נוסע בע"ה ובדעתי לחנות במקום פלוני בעזרתו יתברך'. וכאשר מגיע למקום חנייתו יחזור ויתן שבח, ויאמר: 'ברוך ה' שבאתי הנה, וברצוני לנסוע לזמן פלוני אם ירצה ה''. נמצא, אם כן, ששם שמים שגור על פיו בכל פעולותיו".

כל יהודי עובר מ"ב מסעות במשך כל ימי חייו, וכשהאדם יודע שדרך ה' נעשית דרכו, וממילא הכל רק ברצון השם – אז השם חפץ בדרכו ומצליחו, כמאמר הנביא ישעיהו "כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".