הפרויקט הטיפשי התורן: מה הייתם משנים בעשרת הדיברות?

"מה הייתם משנים בעשרת הדיברות? איזה דיבר הייתם מחליפים?"

אם השאלה הזו נשמעת לכם הזויה, ויותר מכך – מזעזעת ומחרידה, ניאלץ לציין בעצב כי זו בדיוק השאלה שהפנתה מערכת עיתון 'ישראל היום' לידוענים שונים, במסגרת 'פרויקט חג' (אם אפשר לכנות את זה כך), לרגל חג מתן תורתנו (אוי, כמה פרדוקסאלי).

כל אחד מהם התבקש לבחון את הדיברות, שנאמרו במאמר אחד מפיו של ריבונו של עולם, במעמד הקדוש ביותר בהיסטוריה. בזמן שבו העולם כולו דמם, הרוח לא נשבה, ציפור לא צייצה, המוני ישראל עמדו תחת ההר הקדוש, לראשיהם קשורים כתרים שנקשרו על ידי מלאכי קודש, שרפי עליון.

את דיברות הקודש האלו שנצרבו באש שחורה על גבי אש לבנה, התבקשו לבחון הידוענים במבטם החומרני ולציין על פי ראות עיניהם - על מה הם היו מוותרים ומה (כביכול) היו מציעים לריבונו של עולם להוסיף לאותיות הקודש החקוקות על הלוחות. היש דבר הזוי מזה?

לא ננקוב בשמותיהם של הידוענים, רק נציין עד כמה שתשובותיהם היו מחרידות מחד ואוויליות מאידך. הייתה ידוענית שהציעה לוותר על 'לא תגנוב'. "אנחנו אמורים לדעת שאסור לגנוב כבר מגיל קטן, זהו מעשה שפל בלי קשר לדת", היא הסבירה (כן, בתי הסוהר מעידים עד כמה שזה מוכיח את עצמו); אומן מפורסם שעוסק בין היתר בפיסול אמר שהיה מוותר על "לא תעשה לך פסל" (נו ודאי, בשביל פרנסה מותר הכל), והגדיל לעשות אחד המרואיינים שהציע להוריד את הדיבר 'זכור את יום השבת לקודשו'. "הרי כולם זוכרים אותו ואין צורך להזכיר יותר, אף אחד לא הולך בשבת בטעות לעבודה", הסביר בנאיביות (או שלא).

"הייתי מוריד את הדיבר לא תחמוד, כי זה לא אנושי", הציע מישהו נוסף (נכון, אז בוא נעשה רק דברים שמסתדרים עם הטבע האנושי הבהמי); "הייתי  מוריד את פסל ומסיכה, כי זה לא רלוונטי", הציע עוד מרואיין (אתה לא תהיה רלוונטי בעוד כמה עשרות שנים, יודע? התורה לעומתך שורדת כבר אלפי דורות). "לא צריך למחוק את הדיברות, אלא פשוט לפרש מחדש", קבעה מרואיינת יצירתית אחת (אז קדימה, בואו נפרש בכל בוקר מחדש לפי מה שמתאים למצב רוחנו באותו יום).

למען האמת, כשקראתי את הדברים הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. עצם המחשבה על כך שאנו יכולים בכלל להביע דעה לגבי לוחות הברית הקדושים עוררה בי צמרמורת עזה. כיצד ייתכן שאנשים מעלים בדעתם שהם מסוגלים להוסיף, להשמיט, לתקן את תורתו של ריבון העולמים? עד להיכן הגענו? מאיפה התעוזה הבלתי נתפסת הזו? ואם זו לא תעוזה, אלא עודף יצירתיות של עיתון חילוני (על גבול החולני) שאין לו מה לחדש לקראת החג, אז תעשו טובה ותשמרו את ה"יצירתיות" להזדמנויות אחרות.

ואז, תוך כדי הכאב העצום על אותם יהודים שנשמותיהם היו גם כן במעמד הר סיני, אך עם השנים חל כנראה קצר כלשהו בקשר שלהם עם ריבונו של עולם, נשאוני מחשבותיי אל חג השבועות בימי ילדותי.

מחזה מרטיט ומרגש

במשך שנים נהגתי כילדה (ואחר כך כנערה) לשהות בחג השבועות ברובע היהודי. הייתה שם דירה נחמדה (אם כי קטנה וצמוקה), בה התארחתי עם הוריי ומשפחתי.

בליל החג היינו מסיימים את הסעודה, הגברים הלכו ללמוד, ואנחנו – הנשים, פנינו למיטות. שעה קלה לאחר מכן כבר התעוררנו מקולות השאון שהציפו את הרחובות העתיקים. היינו נצמדות לחלון הגדול ופשוט לא מצליחות להתנתק. ברחובות הרובע הצרים נראו צועדים המונים - אנשים, גברים ונשים, כולם צועדים לכיוון אחד, כשפניהם מועדות לכותל המערבי.

ככל שהתקרבה שעת עלות השחר נשמעה גם שירה אדירה ונגלו לעינינו קבוצות-קבוצות של בחורי ישיבות, שסיימו ללמוד במשך כל הלילה וכעת מגיעים לתפילת ותיקין בכותל. צועדים תוך כדי שירת "כי מציון תצא תורה" ו"מה אהבתי תורתך", טרוטי עיניים, אך רוקדים ומאושרים. הו, כמה שהם היו מאושרים.

זה היה מחזה מרגש עד דמעות. עם קרני השמש הראשונות הצטרפנו גם אנחנו אל הזרם הבלתי פוסק. השתדלנו לכוון שזה יהיה רגע לפני שהשמש תזרח במלואה, כדי שבדיוק ברגע הזריחה נזכה לחלוף בשער הבידוק ולראות את התמונה המפעימה של הכותל מלא בהמוני מתפללים. תמונה מלאת הוד והדר שאין מילים שיוכלו לתאר אותה.

באחת השנים יצאנו מהדירה ובדיוק עבר במקום יהודי מבוגר מאוד, בעל הדרת פנים. הוא נתמך על ידי שני בחורים, ככל הנראה נכדיו, והם צעדו יחד. היה ברור שהוא מותש ועייף, אז מיהרנו להגיש לו כוס מים.

הוא הודה לנו, התיישב על הספסל בכיכר הסמוכה לבית כנסת החורבה ופתח במונולוג מרתק. חצי מהדברים נאמרו ביידיש, כך שלא ממש הבנו, אבל משברירי המילים שכן הבנו, קלטנו שכבר יותר מחמישים(!) שנה שהיהודי הזה מגיע לכותל בחג השבועות, הוא לא מוותר, אלא צועד במשך שעה וחצי מאחת השכונות הצפוניות של ירושלים, ואחר כך חוזר במשך שעה וחצי, העיקר לזכות להגיע לתפילת ותיקין בכותל. הוא בעל קורא מפורסם ורואה לעצמו זכות עצומה לקרוא את קריאת התורה בה מופיעים עשרת הדיברות. בשביל זה הוא עושה את הדרך בכל שנה מחדש, ולא מעלה בדעתו לוותר.

(צילום: shutterstock)

לשמוע ולהפנים

ביהודי המופלא הזה נזכרתי כאשר הצצתי לאותו פרויקט כפרני שפורסם ב'ישראל היום'. מחשבותיי נשאו אותי בבת אחת אל אותו יהודי קשיש שעושה מידי שנה את דרכו ברגל אל הכותל המערבי. הוא מבקש לעשות שם דבר אחד – לקרוא את עשרת הדיברות. הוא לא מחפש שינויים או גיוונים, אלא מכיר את האמת ומאושר בה. אין לו שום צורך לגוון אותה.

ותתפלאו, האמת הזו היא שנותנת לו את הכוח. כי אם לא כן איך אפשר להסביר שקשיש בגילו מצליח להתנהל במשך שעות ארוכות, חלקן תחת השמש הקופחת וחלקן בצינה הירושלמית הצורבת, לאחר לילה נטול שינה?

ולא רק הוא, גם אבות אבותיו וגם אלו שקדמו להם, כולם העבירו את אותה תורה מאב לבן ומבן לנכד מבלי לגעת בה. זה מה שמלווה אותנו לאורך כל הדורות, ותרשו לי לשער שזה מה שיוביל לכך שגם נכדיו של אותו סבאל'ה קשיש, אלו שמלווים אותו בכל שנה לכותל, ימשיכו לצעוד גם הלאה, וכך גם צאצאיהם. הם לא יחפשו דרכים לגוון את היהדות, 'לעדכן' אותה, להוסיף או להשמיט, הם פשוט ידבקו באמת. כי היא אמתית וזוהי המורשת שלנו.

אז ידוענים יקרים, רגע לפני שתבקשו לשנות גם את קריאת 'שמע ישראל' או את 'י"ג עיקרי אמונה', אני מציעה לכם להגיע שנה אחת למעמד הנשגב בכותל המערבי. נסו להיצמד לאחד המניינים שברחבה והלוואי שתשמעו את עשרת הדיברות. הקשיבו להם. תנשמו אותם. ותפנימו.