הילד ששרד בזכות אמונה ב-4 אחוזים

 מי שמכיר אותי יודע שאני חולה על סרטוני מוטיבציה. מדי פעם מישהו שולח לי סרטון כזה ובכלל לא יודע שהוא גם יולד לי טור על הדרך (חן חן על כך).

האמת היא שלא ברור לי למה אנחנו כל הזמן זקוקים לשיחות מוטיבציה. לא נראה לי שדור החלוצים ישב כל ערב על הגורן לערב שירה ושיחת "חברים, אל תישברו. הדרך ארוכה, קשה ומלאת מלריה, אבל יום אחד ישירו אודותיכם בטקס הדלקת המשואות". הם פשוט ידעו שהם צריכים להחזיק מעמד. הם פשוט עשו. אנחנו לעומת זאת, דור של חלושסים. דור שלא מסוגל להחזיק מעמד כמעט בכלום. יש תעשיית מזון עתיד ג'אנק מחד ותעשיית דיאטות שמגלגלת מיליונים מאידך, ושני אלה מעידים שאני קולעת בול בפוני. אנחנו חלושסים, ותרנים, זקוקים לזריקת ויטמינים יומית כדי להחזיק מעמד. במחקר שעשו תחנות הרדיו נמצא שהדור היותר צעיר אפילו לא מסוגל להחזיק מעמד ולהקשיב עד לסוף של שיר, וכבר באמצע הוא מעביר תחנה.

אז השבוע קיבלתי סרטון של גבר אוסטרלי, מייקל קרוסלנד שמו, שמספר את סיפור חייו הטראגי. בסרטון הוא עומד על במה ומרצה בפני קהל. לא אחת הקול שלו נשבר וניכר שדמעות עומדות לו בקצה העין. זה לא אדם שחקר או שהבין מצפייה מהצד את אשר הוא מדבר, זה אדם שמה שהוא מדבר נצרב על גופו.

בילדותו המוקדמת נמצאה בגופו המחלה, בדרגה 4, שהיא הדרגה הסופנית והאחרונה, לא עלינו ולא על ילדינו, אמן. אחרי האבחון אמרו לאמא שלו לקחת אותו הביתה ולהקיף אותו במשפחה כי אין סיכוי. אבל אמא שלו אמרה לרופאים: "אני לא רוצה לדעת מה הסיכוי של הבן שלי למות, אלא מה הסיכוי שהוא יחיה". הם ענו לה ש‑96 אחוזים שהוא ימות. אבל, הוא אומר, "אמא שלי ראתה את הכוס שלי ארבעה אחוזים מלאה ולא 96 אחוזים ריקה". רופאים אמריקנים שהגיעו לבית החולים אמרו שיש תרופה ניסיונית שלא נוסתה על בני אדם. 25 ילדים חסרי תקווה השתתפו בניסוי. 20 נפטרו תוך חודש. עוד ארבעה נפטרו כעבור חודש נוסף. הוא היחיד ששרד. אמא שלו ישבה וראתה ילדים מתים במיטות הסמוכות מאותה התרופה שהיא בחרה להזריק לבנה.

אחרי שהוא שרד, הרופאים אמרו לה: "הבן שלך לעולם לא ישחק בכדור, לא ילך לבית ספר. אם יגיע לגיל הנעורים זה נס". אבל אמא שלו מאמינה בניסים. היא קנתה כפפה וכדור מספוג והתחילה לגלגל אותם על מיטת הבן. באיטיות הם התקדמו לזריקות, כשבכל התקדמות היא לוקחת צעד אחורה כדי לחזק את זריקת כדור הספוג של הבן. כשראה שהתחזק, הוא אמר לה: "יש לי חלום – לשחק בייסבול באמריקה". רוב האנשים, כך הוא אומר, רגילים להגיד לך לא מה אתה יכול לעשות, אלא אילו חלומות אתה לא יכול להגשים. הם לא יגידו לך את מה שאתה כן מסוגל. כך, בעוד רוב האנשים המשיכו לייאש אותו, הוא נלחם כדי להוכיח אחרת.

על אף התקף לב ודלקת ריאות כמעט קטלניים בגיל 12, בגיל 17 הוא הגשים חלום וחתם על חוזה לשחק בייסבול בליגה מקצועית בארצות הברית. בגיל 18 חטף התקף לב באמצע משחק והתעורר שלושה ימים אחר כך בבית החולים. הדיכאון סחף אותו קשות, עד לתפילה שה' ייקח אותו בלילה. אבל בכל בוקר הוא התעורר לקולה של אמא שלו: "ילד שלי, זה לא כמה פעמים שאתה נופל, זה כמה פעמים שאתה קם מהנפילות. זה מה שקובע את החיים שלך. תקום ותכוון להכי גבוה. תכוון לירח. מקסימום, אם תפספס, תגיע לכוכבים". "אמא שלי הצילה לי את החיים. לא רק הפיזיים, אלא גם הרוחניים", הוא אומר.

בעל הייסורים

בערב שבת הבעל שלי פתח ליקוטי מוהר"ן והתחיל לקרוא את מה שרבי נתן אומר מדברי רבי נחמן על ייסורים: "כל בני העולם כולם מלאים בייסורים... אפילו העשירים, השרים... אין להם שום עולם הזה כי כל ימיהם כעס ומכאובות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קיט). שאלתי אותו: מה קורה אם אתה אחראי על ייסורים של מישהו אחר? הרי ברור שייסורים הם מאת ה', ואם אנחנו מספיק בני מזל אנחנו מבינים שהייסורים הם מרחמנות. אבל מה קורה אם אתה הוא המייסר? אם ה' בחר אותך ככלי הייסורים של אדם אחר? מה זה אומר עליך, שאתה לא רק מיוסר אלא אחראי על ייסורים של אחרים? אמאלה איזו מחשבה מצמררת. יש אנשים שבוחרים, אם זה תוך רוח שטות הלצה או רוע, לייסר, להציק, להקטין אחרים. אלו הם שאומרים "אין תקווה. קחי אותו הביתה – 96 אחוז שהוא גמור". ויש כאלה שעושים בדיוק את ההפך. כשהם רואים ייסורים, הלב שלהם יוצא, מתחבר, כואב, רוצה לעזור, להרים, להאדיר.

נכון, לא הכול חייב להיות דרמטי בחיים, אפילו ממש רצוי שהוא לא יהיה כזה. אבל ייסורים יכולים להיות יומיומיים. אם זה ילד בכיתה שמציק קבוע לילד שלי. אם זה אח שמעליב באופן שיטתי אח אחר. אם זה מורה שלא רואה את הטוב ואת ההשתדלות. אם זו חלילה אני, שאומרת מילה מיותרת, בוחרת להילחם מלחמה טיפשית, או אפילו אומרת "לא, אי אפשר", אבל בחוויה של הילד שלי, שברתי לו את הלב. קשה לי לחשוב על עצמי כמייסרת. לכן אני רוצה לקחת דוגמה מאמו של אותו מייקל בעל הנס, שקם לתחייה בזכות האמונה שלה בארבעה אחוזים, ואני מבינה שעלי להוסיף לתפילות שלי לא להיות זו שמייסרת, אלא לזכות להיות האדם הכי משפיע, תומך, נותן והכי מעודד. להיות זו שנותנת לאחר כלים להיכנס לטיל ולהעיף את עצמו לירח, או מקסימום אם הוא יחטיא, לכוכבים.

סלט קינואה של עדן

אני חלוקה לגבי קינואה. עם כל הרצון לאכול בריא, קינואה פשוט לא עושה לי את זה. חוץ מסלט אחד: סלט הקינואה של עדן. השבוע היא פינקה אותי ושלחה לי שני סלטים לשבת. את הראשון שאבתי לפני שהספקתי לצלם. את השני אני חולקת איתכם.

חומרים:

1 כוס קינואה מבושלת לפי הוראות יצרן / חצי כוס אגוזי מלך קצוצים גס / רבע כוס חמוציות מיובשות / רבע כוס כוסברה קצוצה / 1 גבעול סלרי קצוץ עם העלים / כף שמן זית / מלח / מיץ מחצי לימון

אופן ההכנה:

קולים את האגוזים במחבת במשך דקה, כדי שיהיו קראנצ'ים ויוציאו את הארומה שלהם / מערבבים את מרכיבי הסלט. חשוב שהקינואה לא תהיה חמה כדי שלא תבשל את הירוקים / רק לפני ההגשה, מתבלים בשמן, מלח ולימון / שומרים במקרר בכלי סגור.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".