"ביי, אני הולך לחבר!" – מכירות את ההודעות האלה?

מי מחליט אצלכם בבית?

את מכירה את זה שילד בא ו"מודיע" לך הודעות, וקובע עובדות? את לא מספיקה לענות, והוא כבר יצא והדלת נטרקת. מה זו החוצפה הזו?! את שואלת את עצמך, זו לא פעם ראשונה שדיברתי אתו על זה שלא יודיע לי הודעות וילך, שיבוא לבקש, לשמוע את דעתי, אולי אני צריכה אותו בבית? אולי תכננתי לצאת והוא היה אמור להישאר עם הקטנים? ולמה אני בכלל צריכה לתרץ? לא תמיד זה מתאים שילך לחבר, למה תמיד הוא הולך, אולי שיבואו גם אליו?!

את אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות כעת. לרוץ אחריו? להעניש אותו כשיגיע? אולי להתקשר לחבר ולעשות לו בושות, שילמד לפעם הבאה?

לילדים אמור להיות ברור שאבא ואמא הם המחליטים בבית. כיצד עושים את זה?

ילד צריך לדעת שאבא ואמא הם אלו המחליטים בבית ולא הילדים, וזה מתבצע באופן אוטומטי ע"י שדר נכון וגם ע"י פעולות שאנחנו עושים.

ומה לגבי התחשבות בילד וברצונותיו?! חשוב, בוודאי! ועל כך נדבר בהמשך.

ילדים לא אמורים לקבוע עובדות, גם לא לצאת מהבית ו"להודיע" שהם הולכים לחבר. אנחנו צריכים להרגיל את הילדים שלנו שהם אמורים לבוא לבקש כשהם צריכים משהו, או הולכים לאיזשהו מקום וכדו'.

כשילד בא ומבקש, ואני חושבת לפני שאני עונה ולא עונה מיד, גם אם התכוונתי לענות בחיוב, ההמתנה מראה לילד שאני חושבת לפני שאני עונה. הילד ממתין ומחכה למוצא פי. מה אמא תחליט? מה אבא יחליט? היא תסכים או לא?

עצם הציפייה וההמתנה גורמת לילד להבין שיש פה מישהו שמחליט, וזה לא אני.

לגבי התחשבות ברצונותיו של הילד, זה חשוב מאד!

כשאנו נותנים לילד להחליט בעצמו, הילד מרגיש אהוב, מרגיש שמבינים אותו, שמקשיבים לו ומתחשבים ברצונותיו.

בנוסף, אנו מרוויחים את האופציה לתת לילד את האפשרות להפעיל שיקול דעת בעצמו, להחליט מתי כן ומתי לא, להמתין ועוד.

כמובן שניתן לילד להחליט החלטות שלא חשובות לנו מאד, לדוגמא: "אתה רוצה ללבוש סוודר כחול או ירוק?", "באיזה משחק נשחק?", וכן הלאה.

גם בהחלטות קטנות יש לנו אפשרות להחליט וגם לתת לו לבחור. לדוגמא:

יש גבינה, קוט'ג או חביתה. לילד יש אפשרות להחליט מתוך השלושה בחירה אחת.

ומה אם הילד רוצה נקניקיות, שזו לא אחת מהאפשרויות שנתנו (ויש לך סיבה למה לא לתת נקניקיות)?

חיים: אני רוצה נקניקיות.

אמא: חמודי, יש קוטג', גבינה או חביתה. מה אתה בוחר?

חיים: אני רוצה נקניקיות.

אמא: חמודי, מה אתה בוחר? יש קוט'ג, גבינה או חביתה.

חיים: קוטג'.

כשאנו מדגישות את המשפט "מה אתה בוחר?", הילד מרגיש שהוא זה שבחר והוא החליט, גם אם בפועל אני תחמתי את הגבול מה אפשר ומה לא.

גם אם כבר הכנו ולא שאלנו את הילד והילד בוכה ולא רוצה, אפשר להסתדר:

אמא: דניאלי, בוא לאכול.

ילד: אמא, מה יש לאכול?

אמא: פרוסה עם חביתה וסלט.

ילד: אוף, אני לא רוצה חביתה היום.

אמא: דניאלי, היום יש חביתה.

ילד: אני לא רוצה לאכול את זה, אני רוצה משהו אחר.

אמא: דניאל, אי אפשר משהו אחר. אתה רוצה אולי עם גבינה? או שאתה רוצה חביתה בלי גבינה? (נתתי את האפשרות לבחור).

ילד: בלי גבינה.

אמא: אתה רוצה את החביתה על הלחם או מתחת ללחם?

כבר תראי שכשנתת לילד את אפשרות הבחירה וההחלטה – הוא יורד מהעץ, נכנע, מסכים ואוכל בתאבון.

לסיכום: כשילד מרגיש שמתחשבים ברצונותיו והוא "החליט", קל לו יותר לקבל סמכות, על אף שבפועל אנו אלו שהחלטנו.

לכן חשוב, ע"מ למנוע עימותים והתנגדויות, לתת לפחות שתי אפשרויות.

כמובן שכל בית לגופו – לא כל אמא תתחבר לדוגמא של הבחירה בארוחה, למשל, כי ישנם ילדים שקל להם יותר להחליט מה לאכול, ואילו ילדים שקשה להם וצריך להחליט בשבילם – זו הדרך המועילה ביותר. בכל בית דברים אחרים חשובים יותר וחשובים פחות.

בגילאים גדולים יותר, החלטות גדולות יהיו כמובן נתונות לשיקול דעת ההורים. אנו, כהורים, נבחר אם לשתף את הילד בהחלטה אם לאו, אם לדחות או לקבל את בקשתו, אולי להציע משהו אחר במקום כדי לגרום לילד לקבל את ההחלטה בצורה קלה יותר.

חשוב מאד לזכור! הסכימו ואל תשללו את רצונותיהם של הילדים אם אין חשיבות לכך!

כך לא תגרמו להתנגדות ולמרד מצד הילד, ואם החלטתם לסרב – תהיו שלמים עם עצמכם ותשדרו זאת. זה יקל על הילד מאד.

רוצות לעזור לילדים שלכן לקבל סמכות בקלות ולהפנים משמעת? על כך בשבוע הבא בע"ה.

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il