אלה וורזוב: "ישבתי במטוס בדרך לארץ ישראל, ולא גמרתי לדמוע"

כששומעים את סיפורה של אלה וורזוב אי אפשר שלא להתרגש. אלה, אשר גדלה בילדותה בברית המועצות, מאחורי מסך הברזל, ובמשך שמונה שנים ציפו היא ומשפחתה לרגע בו יזכו לעלות לארץ הקודש. כיום היא מתגוררת שוב ברוסיה, אך לא עוד כילדה רדופה, אלא כשליחת חב"ד שפועלת במקום, מלמדת ילדים יהדות ומנסה להפיץ כמה שיותר אור.

"נולדתי להוריי אחרי עשר שנים בהן הם המתינו לילדים", היא פותחת את סיפורה. "באותה תקופה, כמו רבים מיהודי ברית המועצות, ידעו הוריי על יהדותם אך לא ידעו מה הדבר דורש מהם ולא הקפידו כלל על שמירת מצוות. בתקופה בה הם ציפו לילדים שלחה אותם סבתי, אם-אמי, שהייתה מנתחת בכירה בבית החולים, לרופאים בכל רחבי רוסיה  אך אלה אכזבו פעם אחר פעם. 'לא יהיו לכם ילדים', כך אמרו להם. ההורים שלי ציפו לנס. הייתה בהם אמונה תמימה של יהודים שבקושי יודעים על מציאות בורא לעולם. הם התפללו וביקשו והנס אכן קרה, אחרי עשר שנים נולדתי אני.

"נולדתי לתוך תקופה שמסך הברזל ברוסיה הורם מעט", מסבירה אלה, "למעשה, הממשל ברוסיה היה פחות נוקשה והיו כמה וכמה משפחות יהודיות שהגישו בקשה לעלייה וקבלו אשרות.  שלושה חודשים לאחר הולדתי הגישו הוריי בקשה לעלייה לארץ. לא היה להם ספק שיקבלו אישור, כי באותה שנה, כל מי שהגיש בקשה – קיבל אישור ועלה לארץ. אז הם התפטרו מעבודתם ומתפקידיהם המכובדים, מתוך מחשבה שאם יקבלו אישור – לא יצטרכו יותר את התפקידים, ואם חלילה לא יקבלו – הרי שיפוטרו במהרה כבוגדים במולדת. למרבה הצער, מספר חודשים לאחר הגשת הבקשה הם קיבלו סירוב ולמשפחתנו הוצמד התואר 'סירובניקים'. שמונה שנים עברו עלינו במצב הזה".

אלה מציינת שהוריה לא יכלו עוד לשוב למשרות המכובדות בהן עסקו. "אבא נאלץ לעמוד ברחוב במשך שעות ארוכות ולמכור אבטיחים בבסטה", היא מתארת, "אמא הייתה גורפת שלג בחצרות של בתים..."

אביה של אלה עם אחד מילדיה

הצלה ניסית

היה זה בקיץ תשמ"א, כשאלה הייתה בת שנתיים והוריה השתתפו באותה תקופה בלימודים מחתרתיים של היסטוריה יהודית.

יום אחד, בעת שיעור בהלכות שבת באחד הבתים, זה קרה. דפיקות חזקות נשמעו בדלת, ואנשי הק.ג.ב פרצו לבית, הם סחבו איתם לתחנת המשטרה כמות מכובדת מן הנאספים. אביה של אלה היה ביניהם ואימה התלוותה גם כן. שם, בתחנה, החליטו לשחרר את כל העצורים מלבד שלושה - מארגן השיעור, המארח, ואביה של אלה, שכבר זמן רב היה אצלם על הכוונת.

"אמי הבינה מיד שהיא חייבת לנקוט בפעולה דרסטית, אחרת ייתכן שלא תראה את אבי עוד זמן רב", מתארת אלה, "אז היא רצה לעבר השוטרים, ועשתה סקנדל רציני: היא החלה לצעוק לעברם: 'מה אתם עושים? אתם לא רואים שהוא אדם חולה? תראו איך הוא נראה לא טוב! תזעיקו מיד אמבולנס! איך אתם עוצרים אותו? אם תיקחו אותו עכשיו - האחריות לתוצאות תהיה עליכם!' השוטרים החליטו להזעיק אמבולנס, ורופא הוכנס לבית, בדק את אבי ופסק מיד: 'ישר לבית החולים'. השוטרים נאלצו לעזוב את אבי, והוא הובהל באלונקה לתוך האמבולנס, כאשר אמי מלווה אותו. האמבולנס עבר כברת דרך של כחצי שעה, כאשר לפתע ציווה הרופא על הנהג לעצור. 'זהו-זה, אתם יכולים ללכת הביתה!' – הוא פנה להורי הנדהמים...

"מאותו יום", אומרת אלה, "במשך תקופה ארוכה, אבי לא עזב את הבית ללא ליווי של אמי אפילו כדי ללכת לחנות. הם הבינו שהם נתונים במעקב צמוד, ונזהרו מאד להיות תמיד יחד. השוטרים לא התקרבו אליו כשאמי באזור. הם לא רצו להתעסק עמה,  אך פעם אחת נאלץ אבי לצאת לבד, ואמי נשארה בבית. הוא יצא לרכוב  ונעצר מידית. הנס הגדול  היה, שאת אבי שפטו לעונש מאסר של פחות מחודש (היה רשום אצלם שיש לו בעיות בריאותיות), כאשר שני האחרים שנעצרו נשלחו 'לבלות' כמה שנים במאסר.

"פחות משנה לאחר הסיפור הבלתי נעים הזה, זכו הורי ל'פיצוי' מעל ומעבר: נולד להם בן, דניאל, אחי הקטן והיחיד, הקטן ממני בשלוש שנים. ילד שנולד בנס, הוא היה מתנה אמתית משמים".

בית הכלא בו ישב אביה של אלה

עוזבים את רוסיה

בפטרבורג הספיקה אלה ללמוד במשך חצי שנה בכיתה א'. "באותה שנה הייתי היהודייה היחידה המוצהרת בבית הספר. המורה שלי הייתה גויה אנטישמית ממש. אני זוכרת בברור כמה מקרים, בהם קבוצת תלמידים, ואני בתוכם, עשינו מעשי שובבות, והמורה הענישה דווקא אותי. 

"ביום אחד חורפי ומושלג", נזכרת אלה, "המורה סימנה לי להתקרב אליה, היא הצביעה על אחת מנעליי, הורתה לי לחלוץ אותה, ואמרה לי: 'עכשיו זרקי את הנעל מהחלון ורדי למטה לחפש אותה בערימת השלג'. היה ברור שזה רק לצורך ההשפלה".

את כיתה ב' כבר לא חוותה אלה בפטרבורג. "בהיותי בת שמונה קיבלנו את האישור המיוחל ליציאה באופן ניסי לגמרי, ואפילו פתאומי", היא מספרת בהתרגשות. "הדבר המיוחד ביותר הוא שאת האישור המיוחל, לו ציפתה משפחתנו במשך למעלה משמונה שנות סירוב ארוכות, קיבלנו בעיצומו של... חג הפסח, חג החירות.

"מאז שקיבלנו את האישור נדרשנו בתוך חודש לצאת מרוסיה, אחרת היינו מפסידים את ההזדמנות שניתנה לנו. אגב, גם תאריך העלייה היה מיוחד מאוד - י"ח באייר, ל"ג בעומר.

"עלינו לארץ כולנו, כולל סבי וסבתי ואפילו סבתא-רבה שלי, שבעיצומו של יום העלייה, בין השמיים לארץ, חגגה את יום הולדתה ה-91. לא אשכח איך במטוס, לפני הנחיתה, התרגשו סבתי ואמי ועיניהן זלגו דמעות של שמחה, וגם אני התחלתי לבכות בהתרגשות הכללית".

אלה מציינת כי לאחר שנחתו בארץ הפנו אותם למלון רמת תמיר הממוקם בשכונת עזרת תורה בירושלים. "התגוררנו במלון חודש שלם, עם עוד כמה משפחות שעלו עמנו ואורחי המלון האחרים. אותי שלחו הוריי לבית ספר בית יעקב עזרת תורה. לעולם לא אשכח את התקופה ההיא: הייתי העולה החדשה הראשונה בהיסטוריה של בית הספר, שהגיעה מ'שם', מעברו השני של מסך הברזל שנחשב עדיין לנעול באותם ימים, וזכיתי לקבלת פנים שלא תתואר: בכל יום, בהפסקות שבין השיעורים, היו מארגנות התלמידות ריקודים נלהבים, נושאות אותי על כפיים, מניפות אותי כשאני ישובה על כיסא ורוקדות סביבי בהתרגשות אמתית. בתחילה ממש התביישתי, אך די מהר נסחפתי בהתרגשות הכללית.

"היה לי פשוט כיף לקום בבוקר, ללכת יום-יום לבית הספר ולקבל כל כך הרבה תשומת לב, נהניתי מכל רגע, זה היווה ממש פיצוי הולם לכל היחס ה'חיובי' ממנו הספקתי לטעום במשך כמה חודשי הלימודים בכיתה א' בבית הספר הקודם, בלנינגרד".

משפחתה של אלה שנה אחרי העלייה

חיים של שליחות

כשבגרה אלה נפל מסך הברזל והיא התחילה לנסוע לרוסיה כדי להדריך בקעמפים וללמד בבתי הספר. "הרגשתי שזו ממש שליחות, שאני זוכה לתת לילדים היהודיים ברוסיה את מה שאני לא יכולתי לקבל בגלוי כילדה", היא מסבירה.

בשנת תשנ"ט היא התחתנה עם בעלה שעלה אף הוא מברית המועצות בהיותו ילד קטן ומגיע מרקע דומה לשלה. "כשהיה בננו הבכור בן שנה – יצאנו לשליחות והפכנו לשלוחי חב"ד", מספרת אלה. "זו לא הייתה החלטה מפתיעה, כי לשנינו היה ברור שנהיה שליחים ברוסיה. הרי אנחנו יודעים את השפה ומכירים את המנטליות. מצד שני, להוריי היה די קשה עם זה שיצאנו לשליחות ונסענו רחוק מהבית, כי אחי הקטן היה בישיבה והם בעצם נשארו לבד. אני אסירת תודה להם על כך שהם לא רק אפשרו לי לנסוע, אלא גם תמכו בי ועודדו אותי לכך".

אלה מוסיפה: "רבים מאלו שקירבו אותנו בלנינגרד היו שלוחי הרבי מלובביץ' וחסידיו. כעת אנו נמצאים כאן בשליחותו של הרבי במוסקבה. מטרתנו היא להמשיך ולהפיץ אור בתנאים שונים לגמרי מהתנאים שבהם גדלתי בתור ילדה. אחי, דניאל, סגר מעגל וכיום הוא ומשפחתו שלוחים בפטרבורג, לנינגרד לשעבר".

אלה בכיתה א'

כיום מלמדת אלה בכיתות הגבוהות של בית הספר הקהילתי. נוסף על כך, בשנים האחרונות היא עוסקת בהוצאת ספרי ילדים ונוער, במסגרת פרויקט שיזם השליח והרב הראשי לרוסיה הרב בערל לאזאר. "הספרים בעלי תוכן יהודי מקיף כמו שבת, חגי ישראל, ועוד. בעלי הרב יוסף מנהל את מחלקת הכשרות המהודרת של הרבנות הראשית לרוסיה, שתחת רבה של רוסיה הרב לאזאר.

"בשנים האחרונות אני מוציאה יחד עם חברתי חנה אוירכמן, שליחת חב"ד בפלורידה, סדרת ספרים פופולרית הנקראת 'ילדים בשליחות'. בכל ספר ילד מתאר בגוף ראשון חוויות שונות מחיי השליחות במדינה שהוא מתגורר בה. הילדים הם ילדים אמתיים וכך גם החוויות שהם מתארים. השפה קולחת והתצלומים אותנטיים ומרהיבים ביופיים.

"לעיתים", מוסיפה אלה, "כשמתאפשר לי, אני נוסעת לערים שונות ברוסיה ואף לארצות שכנות ומספרת את הסיפור האישי שלי לנשים מקומיות, אלה שמכירות כל כך טוב את הרקע שעליו אני מדברת, ומשתדלת לחזק אותן ולהעביר את המסר: היום אנו חיים בתקופה שונה לגמרי. היום לכל יהודי ברוסיה יש כל האפשרויות לחזור למקורות, ללמוד בגלוי, לשמור, לעשות ולקיים. יש להכיר בזאת, לנצל את כל האפשרויות ולהתקדם מעלה-מעלה".