"אנא, שמעי את מה שאני לא אומרת"

אל תתני למסכה שאני חובשת להוליך אותך שולל, משום שאני חובשת אלפי מסכות שאני פוחדת להסיר, ואחת מהם היא "אני". העמדת פנים אינה טבע שני שלי, אך אל תלכי שולל, למען השם. "אני" יוצרת את הרושם שאני בטוחה שהכל בהיר ושלם אצלי, ואני שולטת ואין לי צורך באיש. אנא, אל תאמיני בזה. אל תאמיני. על פני השטח אני נראית חלקה, אך זו רק מסכה. מתחת לה מסתתרת אין-השלמה אין-ביטחה. אני האמתית נמצאת במבוכה, בבדידות ובפחד, אך אני מסתירה זאת. איני רוצה שאיש ידע על כך. אני נרעשת רק מהמחשבה על כי חולשתי תתגלה. משום כך אני יוצרת מסכה, כדי להסתתר מאחוריה. חזית מפוקחת העוזרת לי להעמיד פנים ומגינה עלי.

את מנסה להציץ מבין החריצים, וזו תשועתי היחידה. אני יודעת זאת. זה הדבר היחיד שיכול לשחררני מעצמי, מחומות בית הכלא אשר בניתי לעצמי ומהמחסומים אשר חונקים אותי. אך איני אומרת לך כל זאת. אני לא מעזה. אני פוחדת, פוחדת שלא תעריכי אותי, כי עמוק-עמוק בתוכי אני כלום, ושתדחי אותי, כי איני טובה דיי.

וכך אני משחקת את משחק העמדת הפנים עם חזות בטוחה מבחוץ, ובפנים – ילד רועד וריקני. חיי הפכו להיות להצגה שלמה. אני מפטפטת אתך בטונים החלקים של שיחה שטחית, ואני לא אומרת כלום מכל מה שבוכה בתוכי כאשר אני הולכת בשגרה זאת. אל תלכי שולל אחרי דברי. אנא, הקשיבי מאד ונסי לשמוע את אשר אינני אומרת, את שהייתי רוצה להיות מסוגלת לומר, את שבשביל קיומי אני מוכרחה לומר ואינני יכולה.

אני מתעבת את ההסתתרות, בכנות. כן, אני מתעבת את המשחקים המלאכותיים והמזויפים שלי. הייתי רוצה להיות אמתית, ספונטנית. אך אני חייבת את עזרתך, אני צריכה את הושטת ידך, גם כאשר נדמה לך שזה הדבר האחרון שאני צריכה או רוצה. בכל פעם שאת מעודדת ומנסה להבין, אפילו בכח, משום שבאמת אכפת לך – ליבי מתחיל לגדל כנפיים. קטנות מאוד ושבירות, אבל כנפיים. ואיתן אפשר יהיה להנשים חיים בתוכי.

אני רוצה שתדעי זאת. רק את יכולה להרוס את החומה שמאחוריה אני פועמת ונרעדת. רק את יכולה להסיר את המסכה ולשחררני מעולם של פחדים ואי בטחון, מבית כלא ובידוד. ואף על פי שהדבר ממש לא קל, אנא, נסי להרוס את החומות בידיים עדינות ואמונות, על אף התוקפנות וההתנגדות שלי.