האם בתי נשלחה לי, כדי שאבין איך התנהגתי אני להורי?

כשאני מסתכלת על עצמי היום, אינני יכולה להסביר איך הייתי פעם, כשהתנהלתי מול ההורים. במיוחד כלפי אמא. איך התנגדתי לכל דבר שהיא אמרה? איך כעסתי כשמשהו לא בדיוק תאם את הציפיות שלי? בעיקר בשידוכים. זה היה זמן סוער במיוחד. למה התנהגתי כך? האם היום זה אחרת, כשאני זאת שמשדכת את ילדי?

כל מה שאמא אמרה, לא היה לי טוב. הייתי מלאת ביקורת. בראש חשבתי את עצמי להכי חכמה בעולם. לא האזנתי. ההתנגדות היתה הדגל שלי. שמעתי פעם את אמא אומרת לאבא: "אין לי מה להגיד לה. היא לא שומעת", וכתוצאה, היא תפרה לי שמלות יפהפיות. התעסקנו עם קנית הבדים שעות, אחר כך חשבנו איזו גזרה מתאימה לי, ואז הגיעה התופרת המדופלמת. אמא הזמינה אותה למספר ימים והוציאה עלי הון. לא חשבתי שיש כזה מושג להודות לאמא. הזמינה? הזמינה! ביום כזה היה בלגן שלם בבית, שלא נגע בי כלל. מבחינתי, האחריות היתה על אמא. ואני, עיוורת שכמותי, התעקשתי על כל פרט, חשוב או לא, שיהיה לפי תפיסת היופי שלי. לא ויתרתי על דבר. היה לי ברור ש"מגיע לי", כי אני משהו.

היום אני מבינה שאמא רצתה להרגיע אותי. הייתי בלתי נסבלת בעליל. ככל שהיא ריצתה אותי, כך עלה הערך שלי בעיני. לא יודעת למה היו לי כעס וביקורת בלב. מאין זה התחיל? אין לי מושג. הייתי התנגדותית גם לדברים שנעשו למעני.

הנה, אני עצמי כבר מחתנת. לי יש קשרים טובים עם ילדי, חוץ מבת אחת, שמאתגרת אותי. למה הרגשתי רע כל כך בקשר עם אמא? מה מוביל נערה מתבגרת ללכת כל כך נגד?

אבא ואמא הפכו את העולם בשביל למצוא לי שידוך ראוי. כמה פגשתי? חמישים? מאה? היו המון. אבא לא נלאה מחיפושים. הוא אמר: שאני אתייאש? לא היה כזה מושג אצלו. הוא ביקש מכל שכן, או ידיד, או קרוב, או שדכן, להציע לו בחורים בשבילי. נפגשתי גם עם הצעות לא הגיוניות. מבחינת אבא, אם היתה התאמה עקרונית, נפגשים עם כל מי שמסכים. אני, אמנם, עושה אחרת. אם מישהו לא מתאים לבת שלי, אוטומטית השידוך יורד. אך ה"לא מתאים" שלי או שלה לפעמים "מוריד" יותר מדי הצעות. היום אני אומרת, נכון, אבא הקפיד פחות על התאמה, ובעלי ואני מחשיבים אותה יותר מדי. חובה לברר, אין ספק. אך שימו לב לבן האדם עצמו. האם יתכן שהנתונים הסובבים אותו יהיו טובים פחות, אך הוא  עצמו יהיה נפלא, נהדר ומקסים?

חברה שלי התחתנה עם בחור שלא נראה יפה (ולפי דעתי מכוער). התפלאתי עליה. הן היא תמיד אמרה "לי חשוב דבר ראשון היופי", אז איך היא עשתה זאת? בשעתו, לפני שנות דור, הוזמנתי אליה לסעודת שבת. ראיתי את בעלה וחשבתי בליבי, מה היא עשתה? אבל אז שמתי לב איך הוא מנהל יפה את שולחן השבת. איך פניו מאירות כשהוא מדבר אליה. בשנייה שהוא פתח בדברי תורה, הבנתי. הוא באמת יוצא מן הכלל. זה המוטו שלי היום. "היתכן שברגע שתקלטו את האדם, תראו אותו ולא את המראה שלו?".

יום אחד היתה לי פגישה בבית (בבית ההורים). אמרו ש"הפעם זה בחור מצוין". התכוננתי היטב. אבא ראה שהתרגשתי קצת, וסיפר בדיחה.

אבא: אבא אחד ראה שהבת מתרגשת לקראת פגישה. אהמ... אמר לה, כשאני פגשתי את אמא, בכלל לא התרגשתי...

הבת: ברור... הרי פגשת את אמא!

למה ראיתי את בדיחת הקרש, ולא את לב הזהב שלו כשהוא ניסה להרגיע אותי?

גיל ההתבגרות מביא אתו כל מיני שטויות. אמא היתה ממונה באופן עיקרי על הבירורים. היא טענה שאין לה כוח לכל כך הרבה הצעות. כל הצעה לוקחת זמן וטלפונים. אותי זה לא עניין. כל הצעה שהגיעה לאזני – עברה לחברותי. דאגתי לפרסם. כשחזרתי הביתה מהפגישה, לא נתתי את דעתי לכך שאמא מחכה לשמוע איך היה. דבר ראשון רצתי להתקשר אליהן, עד שיום אחד אמא התפרצה עלי בכעס.

אמא: מה את חושבת שאת עושה כשאת מספרת להן?

אני: מה יש? זו לא עבירה!

אמא: שידוך לא יכול לצאת אם מפרסמים אותו לפני הזמן... וקודם מיידעים את אמא מה היה.

אני: הן, לפחות, לא מעירות לי על כל מילה שאני מספרת...

אמא: אולי הן מסכימות גם לעשות את הברורים בשבילך?

אני: את נגדי, אני מרגישה את זה...

והסתגרתי נזופה בחדר. דווקא בחור טוב, ואמא צודקת, אך דבריה "קלקלו" לי את החגיגה.

מה באמת חשבתי לי? למה לא ראיתי את אמא שמאחורי הבירורים וההצעות?

גם ריבי, בתי, עושה לי כך. קראנו לה רבקה, ומשום מה זה נהיה ריבי. אך כשהיא מכבידה בעקשנות ובריב, לפעמים אני קוראת לה בליבי "ריבי תריבי".

היא חכמה ויש לה לב טוב, אך לפעמים היא משגעת אותי. האם היא המקל שהקב"ה שולח כדי להעניש אותי על ההתנהגות שלי בימים ההם? אינני יודעת, אך כשאני נזכרת בי כשהייתי היא, אני תוהה מה יתנו לי רגשי אשמה.

היא כל הזמן אומרת: "מחכה לצאת מהבית הזה. בכלל לא טוב לי כאן". מעניין... האם זו התרסה, או הרגשה אמיתית? מה לא טוב לה? איפה המקום שלי בכל זה? זה מה שהיא חושבת? לא יעזור אם אנסה להסביר לה. משתדלת לקבל את דבריה ולהבין. אמא, איפה את? בזמנים כאלה מתחשק לי לעלות על קברך ולומר לך: היום אני מבינה כמה הקשיתי עליך. הוי, אמא, לולי את, לא הייתי מגיעה לאן שאני. בעלי לוקח את זה למקום אחר, ואומר: תארי לך שלולא "את" (כלומר: אני), לא היינו מקבלים את ריבי. האמינו או לא, זכות שיש לנו בת כמוה.

לפעמים היא כועסת כל כך, ואומרת: "אני רוצה לגור הכי רחוק ממך, אמא". ואני אומרת לעצמי, "חמודה, אינך יכולה להפתיע אותי. הייתי כבר בסרט הזה".

יום אחד היא פשוט מצאה לעצמה שידוך בלעדי, תארו לכם. אינני יודעת איך היא הגיעה אליו, אך היא יצאה לפגישה בלי לספר לי, וכשהיא הרגישה שהיא מסתבכת – היא באה להציל את עצמה. מה היה בסיפור? חברה מהכיתה שדכה לה בן דוד. המשפחה טובה. הבחור בעייתי. כמו הארה משמים, היא תפסה את עצמה ברגע האחרון, כשהיא הרגישה שהיא חסרת אונים.

במחשבה שניה אני אומרת, אל מי היא רצה לעזרה? לא אלי? בורחת ממני ורצה אלי? הלא זה מה שאנחנו אומרים להבדיל, על הקב"ה "ממך אליך אברח". חשבתם פעם שאימהות בוכות? לאחרונה הבכי הוא לחם חוקי. כל כך הרבה אתגרים הילדה הזו מציבה לי. האם אני בוכה עליה? אולי עלי?

החלטתי שיהיה מה שיהיה, חייבים למצוא לה שידוך. וכדברי נעמי "בתי הלא אבקש לך מנוח אשר יטב לך", אין לי ספק שקשה לה. האם כשהיא תשתדך, יוטב לה? חייבים לעשות משהו. ושוב אני שומעת את אבא אומר "שאני אתייאש"? ואני שואלת את עצמי, שאני? כן, אני, אמא של ריבי, "שאני אתייאש?". איך שנים אחריהם, דבריהם הם זיכרונם? איך אפשר לשכוח אותם?

איפה הייתי היום בלעדיהם? הנה, אני שומעת את קולך, אמא, מהדהד בתוכי ואומר לי (את מה שאני יודעת שאת אומרת) "בתי היקרה, תמיד אהבתי אותך, וגם עכשיו. תראי איך את פורחת ועולה מתוך הקושי. המשיכי. המשיכו ביחד (את ובעלך). אל תפלי ברוחך. ריבי תצא מזה, בדיוק כמו שאת יצאת. זכרי שפעם הייתי... אמא יש רק פעם אחת. האם היום את מבינה שלהיות אמא בקשיים ובדמעות, בהשקעה ובשמחות, זו מתנה?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכיםhgoldberg10@gmail.com