הצעד השני בדרך לישועה שלי: לעשות כל מה שהוא אנטיתזה למה שהורגלתי

בעוד חצי שעה אני צריכה לצאת לשידוך. 

גם היום, בדיוק כמו שקרה לי באינספור השידוכים האחרונים, הרגשתי סוג של הלמות לב חזקות ומהירות, וידעתי ששוב זה קורה לי: אני שוב נלחצת, שוב חושבת על מה יהיה ואיך יהיה, מה ללבוש ומה להגיד... שוב עומדת בפתח של הפחד הזה, הלא מובן.

פחד שכמעט נכנסתי אליו אלמלא תפסתי את עצמי פתאום, וזכרתי את ההבטחה שלי אליכם. מעכשיו, שינוי החשיבה צריך להיות all the way home, אין חרטות ואין דרך חזרה. שבילי הקיצור שחיפשת כילדה בדרך שעשית מבית הספר הביתה, לא באמת יובילו אותך בדרך שבה תוכלי לראות הכל. זה אולי יהיה קצר יותר, אבל מי אומר שנעים יותר?

אולי דווקא בדרך הקיצור את מפספסת ציפורים נדירות שמקננות רק בנקודה מסוימת בדרך הארוכה (או בדרך לנפש שלך, למי שאת באמת מתחת לקולות ה'מושאלים'), אולי בקיצור הדרך את לעולם לא תצליחי לראות את הנוף המהמם, המשמח, המלבלב והאלוקי שצייר הקב"ה במיוחד בשבילך – בתוכך, על הקנבס של ליבך ומחשבותייך?

ברגע האחרון, ממש שבריר שנייה לפני שנכנסתי למקום המפחיד הזה שבנפש, התעשתתי והתחלתי לשנן לעצמי במנטרות: "לא משתפנים, ולא חוזרים לאזור הנוחות. חושבים חיובי, והכל יסתדר. הזיווג שלך מחכה לך, והוא ישמח בך שמחה גדולה כמו שאת עכשיו. מה, מה כבר מחכה לך באזור המוכר חוץ מזה שהוא מוכר?", צעקתי על עצמי.

אבל אז, 'האחר' שלי קפץ מתוכי והתחיל לטעון את טיעוניו. "כן, אבל למה שתרצי, אחרי כל הגלגולים שעברת, לבחור בדרך הארוכה יותר? שכחת כמה שמחת כשהיית ילדה, על דרכי הקיצור? שכחת כמה יופי מצאת בהן? ובינינו, מה כבר תגלי בדרך ה'חיובית' שלא גילית בדרך האחרת שגם בה היו רגעים של חיוביות?".

חשבתי לרגע, ואז זה נבע מתוכי כמו גייזר שחיכה שנים להתפרץ. "יש שם אנטיתזה לכל מה שהורגלתי בו עד עכשיו. עד היום, האמנתי לכל ציוץ שבקע ממך 'האחר' שלי, השתעבדתי עם כל כולי לדרישות שלך ממני וניסיתי להיות טובה בשביל כולם. אז נחש מה? לא עוד. מהיום, אני טובה קודם כל לעצמי".

ורק היום, ברגע זה ממש, אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש במחשבה שלי

פתאום הבנתי שבמקום המוכר התרגלתי לחשוב ולשנן לעצמי שנשיאת חן אמיתית תלויה בעיקר בפרמטרים חיצוניים. במילים אחרות, כמה שאהיה יותר רזה, יותר מטופחת ויותר 'מתכתבת' עם ההגדרות החברתיות של מה זה יופי - כך יותר אצליח לשאת חן בעיני אחרים. ובגלל שנורא רציתי לשאת חן, הקשבתי לקולות הפנימיים שאמרו לי להתרחק מהטבע, מאיך שהקב"ה בעצם ברא אותי. 

"שאת לא תעשי פאן לדייט? חחח, הצחקת אותי", אמר לי הקול המוכר, ה'אחר' שלי מתוכי, כשהוא ראה איך אני מחייכת לעצמי מול המראה, מרוצה לחלוטין משיער קצר ללא פאן (ורק מי שיש לה שיער קצר יודעת כמה לא נעים זה יכול להיות כשה'קרניים' עולות מעלה), ממעט איפור ומבגדים צנועים.

החוצפן הזה התרגל לראות אותי מבלה שעות במספרה לכבוד השידוך התורן, בתקווה לשאת חן בעיניו או לקחת יום חופש כדי לעשות שופינג של בגדים חדשים.

ורק היום, ברגע זה ממש, אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש במחשבה שלי. ושלא תטעו, אני האחרונה שאצא מוזנחת מהבית, עם בגדים מרושלים ונטולת איפור כליל (למרות שגם זה בא בחשבון בתקופות מסוימות בחיי, ודווקא לא רואה בזה חיסרון. אלא שלפגישות ראשונות זה אולי פחות מתאים). 

אבל התחושה הזו שאת מקבלת את עצמך גם עם החסרונות שלך, גם ב'פחות יופי' לפי הגדרות החברה, עם הפגמים הבלתי נמנעים שאת רואה בעצמך עם השנים - זו אתחלתא דגאולה ממש עבורי. זה לא שלפני כן לא ידעתי לזהות את החסרונות שלי ולהודות עליהם... אך היום התחושה היא אחרת לגמרי. כאילו מתוכי נובע איזה מעיין חדש של דימויים חיוביים לכל מה שבעבר היה לי נורא צורם, ומפחיד ובלתי נעים. 

היום אני מרגישה סוג אחר של נביעה מתוכי, כזו שמביאה איתה לא רק כלים להכיל בתוכם את נוזל החיים, כי אם גם אוצרות טבע כמו נפט, שאלמלא הייתי חופרת כל כך עמוק בנשמה שלי - לעולם לא הייתי מגיעה אליהם. 

ואם לרגע חישבתם להישבר וליפול לייאוש לרגע, עצרו ונסו להתחבר יחד איתי למקור הנביעה. שם, במקום הפשוט, הבתולי, הראשוני והכל כך טהור הזה שבתוכנו - מסתתרת האמת. לא אמת שלימדו אותנו לשנן, לא אמת שלמדנו להדביק לה כל מיני מדבקות עיניים ולהאניש אותה.

במקור הנביעה שלי, יש שפה חדשה 

במקור הנביעה החדש הזה שפתאום גיליתי בי, קיימת שפה חדשה – אבל לא כזו שלא ידעתי לדבר בה. השפה הזו, ממש כמו דרך הקיצור שאני זוכרת מילדותי ואוכל לתאר בפרוטרוט מה רואים כשצועדים בה אם רק אעצום את עיניי (ותכף אסביר למה כל כך חשוב לעצום את העיניים לפעמים), היא שפה שאני מכירה.

היא שפה שכל הילדים הכירו לפני שמי המבול של עולם המבוגרים שטף את התיבה שלהם ואילץ אותם לטבוע בתוך 'תרבות אנשים חטאים'. בשפה הזו, הילד לא מכיר משהו אחר מלבד חיוביות. כן, הוא יכול להיות עד למצבים לא נעימים, אבל הם חולפים על פניו בכזו מהירות, בכזו נונשלנטיות, עד שברור מאליו שמה שבא אחר כך הוא שמחה ותחושה ש'הכל טוב'.

הילדה שבי לא מכירה מושג של חוסר נשיאת חן, כי מאז שהיא באה לעולם כולם עטפו אותה במילים טובות ויפות ושהלב מתרחב רק מלשמוע אותן. "את יפה, את טובה, את נבונה, את נהדרת, איך שאת עוזרת יפה, הציור שלך מופלא...".

אז כן, הציור הזה שציירנו אז וחשבנו שהוא היצירה הכי מושלמת בעולם – הוא הוא הציור שאנחנו צריכות להדביק על הקנבס של הבגרות, על המציאות שלנו היום. כי את מבינה, מקור הנביעה הזה שהתפרץ פתאום מתוכך אינו אלא סימן לכך שמבקשים ממך משהו במציאות הזו ש'נקלעת' אליה, ולא – זה לא בהכרח שתבחרי בדרך הנוחה, המוכרת והקצרה.

עוצמות הנביעה שיוצאות מבטן האדמה (לעליון) שלך, אינן אלא קריאה ממעמקי המעמקים של הילדה שבך – לעצור ולהתבונן בה. להתבונן בה ולראות כמה שהיא יפה, טהורה, ונצרכת לעולם הזה. בלעדיה, העולם לא יהיה מושלם. כן, כן, ממש ככה. בלעדיה, האהבה תהיה חסרת גפיים, מסמורטטת. בלעדיה, שום דבר לא יהיה שובה לב מספיק כדי לטבוע ביופי שלו.

היום אני מרגישה סוג אחר של נביעה מתוכי – כזו שאתם קוראיי היקרים, אחראיים לה במידה ניכרת. הנביעה הזו מביאה איתה לא רק כלים להכיל בתוכם את נוזל החיים, כי אם גם אוצרות טבע - שטבועים בי מאז ומתמיד, ולא הלכו לשום מקום. הם שם, מוכנים ומזומנים להפוך אותי לאישה המעושרת והמאושרת ביותר בעולם, לו רק אכיר בהם ואשלוף אותם מתוכי בכל יום.  

במקור הנביעה הנפלא הזה, מסתתרת האמת לאמיתה.

האמת שלמדנו להסתיר היטב מאחורי עצם היותנו 'קונפורמיים' ומתכתבים עם הגדרות החברה. ודווקא שם, באמת הכל כך יפה הזו מטבעה, אין צורך 'להתאפר' (גם לשים חומרי איפור וגם להפוך לאפורים, חסרי חיות ושמחה). האמת הזו היא כל כך טבעית לנו, שאנחנו לא באמת צריכים אפילו לשנן לעצמנו כל מיני סיסמאות בדרך של אוטוסוגסטיה. ילדה שהיא יודעת שהיא יפה ומעריכה את עצמה כראוי, לא באמת צריכה שיחזרו ויגידו לה שוב ושוב ושוב כמה שהיא כזו, כי הידיעה הזו היא חלק אינטגרלי ממי שהיא.

וכמו שהבטחתי (ותודה לשני המקסימה מתגובה 8 שהזכירה לי) - הלכה לסיכום:

בגדים בצבע אדום, כתבו הבית-יוסף והרמ"א בחלק יורה דעה סימן קע"ח בשם מהרי"ק (שורש פ"ח) שאין ללובשם, משום שזו דרכם של הגויים ללבוש בגדים אדומים.

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il