ידידיה מאיר מתבאס מהשיר החדש של שולי רנד

1. פעם, בערב ראש השנה, ערכתי בטור הזה טקס הענקת "אלבום השנה" לדיסק שעוד לא יצא. כלומר, העזתי לקחת סיכון ולכתוב מראש מה הולך להיות אלבום השנה של השנה הבאה. הרשו לי לצטט את עצמי:

"בעולם המוזיקה יש תופעה שמכונה 'סינדרום האלבום השני': אומן שהצליח מאוד באלבום הראשון, ובדיוק אותה הצלחה משתקת אותו. לאן ממשיכים מפה? איך אפשר לשחזר היסטריה שכזו? מוזיקאים רבים וטובים ניסו לעבור את המשוכה הזאת ולא עלתה בידם. הם נשארו לנצח אומנים של אלבום אחד.

"לכאורה, שולי רנד היה אמור להיות עמוק בבוץ הזה. הוא הוציא רק אלבום אחד, 'נקודה טובה', עם 11 שירים בלבד – והפך את העולם. תמיד מדברים על כיבוש גלגלצ כביטוי לשיא ההצלחה של מוזיקאי, אבל שולי רנד כבש את עם ישראל. הוא פתח לו את הראש ואת הלב, לימד אותו להתפלל, לדבר אל ה', הביא את רבי נחמן לתרבות הישראלית (ועל הדרך, גם כבש את גלגלצ ומילא את קיסריה). ועכשיו, אם לדבר גלויות, איך ממשיכים הלאה כשקולות מהעבר לוחשים לו לעצור?

"אז זהו, שלא סינדרום ולא נעליים. לאחרונה יצא לי לשמוע כמה סקיצות מתוך האלבום הבא של רנד שנמצא בימים אלה בהקלטות. איי איי איי איזו שמחה, מוחין דגדלות, מוחין דגדלות! זה לא שהדיסק השני לא נופל מהראשון. אני אומר לכם באחריות, ואתם מוזמנים לשמור את העיתון הזה למזכרת: האלבום שייצא בשנה הבאה עולה אפילו על קודמו. במילים, בלחנים, בעיבודים. רק דבר אחד צריך להדאיג עכשיו את היוצר. אפשר לכנות אותו 'סינדרום הבריכה': איך הוא משחזר את ההברקה של עטיפת האלבום הראשון?".

2. בדקתי עכשיו. הטקסט הזה על האלבום שעומד לצאת אוטוטו פורסם בערב ראש השנה תשע"ד. כלומר, לפני ארבע שנים ותשעה חודשים. זה מטורף. האמת שמאז הטור ההוא הפכתי בעיני מי שקרא אותו לסוג של אחראי, אפילו ערב, לצאת האלבום השני של רנד. לא פעם ולא פעמיים עצרו אותי אנשים ברחוב ושאלו: "ידידיה, נו, מה עם האלבום החדש?". ברגע הראשון ניסיתי להעמיד אותם על טעותם ולהגיד שאני רק האח של זה שמוציא אלבומים, אבל אז הם הזכירו לי את הטור המבטיח ההוא. לך תסביר להם שלוח זמנים של ברסלבר'ס זה דבר נזיל.

והנה, דווקא עכשיו, כשאנשים כבר התייאשו מלשאול, האלבום הזה יוצא לאור. פתאום יבוא האלבום אל היכלו. כלומר, לא בדיוק יוצא לאור, אל תתפסו אותי במילה, אבל כן יצא השבוע סינגל ראשון מתוכו שנקרא "צדיק". כששמעתי את השיר – נפעמתי. אומנם כבר בסיבוב ההוא, לפני שנים, שמעתי גרסה ראשונית של השיר הזה, אבל מאז הוא שודרג ונוספו לו עוד בתים ודימויים, וגם עיבוד מרהיב וקולות רקע (שמבצעים יחד אסף אמדורסקי, שלומי שבן ושי צברי. אח, איזו מקהלה!). ומעל הכול, כמובן, הכתיבה רבת המשלבים של רנד: שורה שמתכתבת עם לשון המשנה והגמרא, ואז סלנג של חוזרים בתשובה, ומשם לפרפרזה לאגדות חז"ל, ומילה ביידיש, וספרי חסידות וקהלת. והכול בנון-שלנטיות כזאת. אין עוד מישהו שיודע לכתוב ככה. רב-מג של מילים. אבל אז שמעתי את השיר שוב, וקצת התבאסתי.

3. לפני שאסביר את הבאסה, קודם כול למילות השיר "צדיק" עצמן. תיהנו:

מדבר על אמונה, אבל כולך אחוז בטבע / כואב את צער השכינה, מצערך לא זז לרגע / איך תמכור להם שמחה, כשאתה אחד העצובים בעיר? / כמה חשוב זה לב פתוח, אתה אומר, אך את ליבך לאחר לא תסגיר.

כלי מחזיק ברכה הוא השלום, ואין שלום עם עצמך / אל תעשו תורה קרדום, פגיון וחרב תורתך / על קלה כחמורה, מתייגע, מתאמץ / משנתך סדורה, ברורה – בחדרים חמץ.

איך הוא פוסע בנחת, בגאון / משתכר, מסתחרר מקולות ההמון / הם קוראים לו צדיק, אשריך צדיק.

בחיק הכסיל ינוח כעס, חמת פתנים היא חמתך / טיפש עובר ימיו בלי מעש, אתה טובל בעצלותך / איך תזכור מאין באת, כשאתה לא זוכר לאן אתה הולך / אני יתוש קטן מלמטה, אתה אומר, שוין, אבל בליבך שד מִיַעַר מולֵך.

איך הוא פוסע בין אור לשיגעון / מהדס מעדנות על ראשי ההמון / הם קוראים לו צדיק, אשריך צדיק.

הי צדיק, תנוח, תעצור / עד מתי תתעקל, עד מתי תלך סחור סחור / הרי אתה יודע שכלום לא יעזור / דרך הכאב הזה אתה צריך לעבור.

אף אחד כבר לא דוחק בי מה לך נרדם / לילותי כבר לא באים לתבוע עלבונם / איך אוכל ממך לברוח, אנה אמלט? / צדיק במותו עוד חי, אני בחיי כבר מת.

הי צדיק, בין כסה לעשור / לעצמך מה תספר, מה לעצמך תמכור / הרי אתה יודע שכלום לא יעזור / דרך הכאב הזה אתה צריך לעבור.

וואו. איזו ביקורת עצמית נוקבת (ועל הדרך גם ביקורת נוקבת על גורואים ומנהיגים, כריזמטיים מבחוץ ורקובים מבפנים, שיש כאלה שעדיין נוהים אחריהם). לשיר החדש הופק גם קליפ. שולי רנד נראה בו שר על הבמה, לאור הזרקורים, עף על עצמו. ואז המצלמה עוברת למטה, לאולם החשוך, ושם, על אחד הכיסאות, רואים את שולי יושב בקהל, ובוחן את שולי שעל הבמה במבט מהורהר וספקני. מסתכל על הצדיק ויודע עליו את האמת. יודע צדיק נפש בהמתו. הבמאי של הקליפ, אגב, לא היה צריך לטרוח על עלילה ושחקנים. מספיק להתמקד בפנים עזות המבע של שולי כשהוא מבצע את הטקסט. יש שם הכול, ועוד בצילום שחור-לבן מעצים: עלילה ודרמה ועצב ונחמה וכנות וקריצה.

4. נו, אז מה כבר יכול לבאס ביצירה מרהיבה שכזאת? תורה מפוארת בקליפ מפואר. אני חושב שמה שתסכל אותי זה העובדה שרנד, ולמרבה הצער נראה לי שגם רבים מבני דורו שגילו בשעתו את האור הגדול של רבי נחמן, קצת התייאשו. אולי זה השנים שעברו עליהם, הבית, החברה, המשכנתא, הילדים. ואולי זה אנחנו שהפכנו אותם מוקדם מדי למורי דרך נערצים.

הם עדיין רוצים לתקן, להתגבר, להתמודד, אבל אם באלבום הראשון, שולי שר-ניחם "נקודה טובה ועוד נקודה טובה ועוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו", בשיר הזה, עשר שנים אחרי, המצב כל כך קשה, שנדמה שעוד מעט גם אין צדיק, חלילה, התבוננת על מקומו ואיננו.

למה? למה לראות ככה את החיים? שלא תבינו לא נכון. לא ציפיתי ששולי רנד ישיר עכשיו "בואו נשתה לחיים בירושלים!". מה פתאום. אבל מכאן ועד חשבון נפש קטלני כזה, שלא מרוצה גם מהמעשים הטובים, כי גם בהם יש זיוף ואין אמת עד הסוף – ארוכה הדרך.

עד היום, אפילו בשירים הכי מיוסרים של רנד (כלומר, בכל השירים שלו) תמיד הייתה גם נחמה ותקווה. קחו את השיר העצוב ביותר והמפורסם ביותר שלו, "אייכה". מה השורה התחתונה? "נשמה קדושה, אל נא תבכי, שבורת כנף / הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף". נו, ועכשיו מה? הוא בעצם אומר שגם את זה אין, כי גם הכיסופים הם פייק-כיסופים ובלב פנימה יש חמץ. יכול להיות ששולי רנד עזב את ברסלב לטובת נובהרדוק? שקעה חמה, שקעה נפשו? הרי אפילו בעולם המוסר השיטה התובענית הזאת לא התקבלה.

5. והכי הדאיג אותי לשמוע השבוע אנשים שאומרים "אין, השיר הזה בדיוק עלי. זה ממש תיאור של החיים שלי. אני מדבר דיבורים גבוהים, וגם עושה מעשים טובים, אבל הכול בעצם לא אמיתי". סליחה, אבל בדור שלנו, ועל זה כמעט אין מחלוקת בין כל המגזרים והשיטות – כל מי שעושה מאמץ בכיוון טוב, יכול וצריך להיות מרוצה מאוד מעצמו.

בספר 'ישמח ישראל' מסופר איך האר"י הקדוש אמר לתלמידו רבי חיים ויטאל שכל מה שאנחנו יודעים על מידת הדין ועל תעניות וסיגופים שהיו עושים הצדיקים, נוגע לדורות הקודמים, אבל "בזמן הזה – אפילו צעקה ואנחה אחת אמיתית מעומק הלב מתקבלת לרצון לפני ה' כתעניות רבות בשנים קדמוניות". כך אמר האר"י לפני כ‑450 שנה. תקראו את זה שוב: "בזמן הזה – אפילו צעקה ואנחה אחת אמיתית מעומק הלב מתקבלת לרצון לפני ה' כתעניות רבות בשנים קדמוניות".

ואם כך בימיו של האר"י הקדוש, מה נגיד בדור שלנו ושל ילדינו? בדור של הבלבול והאינטרנט והשפע ושלל הניסיונות המורכבים, כמה נחשבת צעקה או אנחה אחת מעומק הלב?

6. אפילו נחמה ליבוביץ' חשבה כך, מתברר. אין ספק שלפרופסורית הייקית היו דרישות גבוהות מעצמה, אבל היא סלדה מהחיטוט העצמי הנרקסיסטי הזה במניעים שלנו, מהניסיון התמידי לבדוק אם הדברים נעשים באמת "לשם שמיים" או לא. השבוע נחשפתי למכתב שכתבה לרב ד"ר רפאל פוזן, בסוגיה הזאת של בחינה עצמית נוקבת ומדוקדקת. שימו לב מה היא כתבה לו על ה"חפירות" האלה שאנחנו עלולים ליפול לתוכן: "האומנם זו הדרך? אם אתחיל אני עצמי לבדוק עצמי, בכמה אחוז נדחפתי ללמד, לנסוע לכל קצווי ארץ לתת שיעורים, לענות לאנשים אלפי תשובות לגיליונות – מפני שרציתי להרבות תורה בישראל, ובכמה אחוזים היה הדחף מפני שרציתי להרוויח כסף, ובכמה אחוזים יש כאן אהבה עצמית לשמוע דברי שבח – ושומעים, מחברים, מתלמידים – כשהשיעור מצליח, ובכמה אחוזים (אולי?) מזמן שנפטר בעלי יש בזה הרצון לברוח מן הבדידות, מן הבית הריק... מוטב לא לבדוק. והאם הדבר ניתן לבדיקה? נשאיר בדיקה זו למי שבוחן כליות ולב והוא ישפוט. אגב, כך אני מפרשת את הביטוי 'אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש'. היינו, תעסיק אותו בעניינים רוחניים, מה שנקרא בפי הפסיכולוגים סובלימציה. זו הדרך היחידה. ובימינו – בוודאי".

נחמה ליבוביץ' נפטרה לפני יותר מעשרים שנה. אז בימינו – בוודאי ובוודאי.

7. בקיצור, הייתי משנה טיפה את הסדר במילים של השיר החדש, כדי שיתאים לדור שלנו:

כולך אחוז בטבע – אבל מדבר על אמונה / מצערך לא זז לרגע – אבל כואב את צער השכינה / בחדרים חמץ – על קלה כחמורה, מתייגע, מתאמץ / כן, אתה צדיק, אשריך צדיק.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".