התשובה לטומי לפיד מגיעה עם סערת התפילין

דרמה של ממש התחוללה בימים האחרונים. דניאל, בחור שנטש את הדת מאחרי גוו, למגינת ליבם של הוריו ומשפחתו שומרי התורה והמצוות (ולא נשתמש בביטוי השחוק והמזויף מתוכו: חזר בשאלה, שאלה לא היתה, ואם היתה – חבל שלא חיפש תשובה), למרבה החרפה ביצע מספר מעשי התרסה וזלזול בקדשי שמים בפומבי, מתוך התגרות ולהכעיס. והצעד הנורא מכל, שהעז לעשות מעשה חמור ומזעזע כל מי שלב יהודי פועם בקרבו, ושרף תפילין רחמנא ליצלן לאות "מחאה" על ה"כפיה" הדתית. לסיכום, עשה כל אשר לאל ידו כדי להוכיח צדקת דברי חכמינו שאמרו: "שנה ופירש – קשה מכולם". הלה כמובן קיבל במה בחלק מכלי התקשורת, וגם חיבוק חם מארגונים אנטי דתיים שונים שעטו עליו כמוצאי שלל רב. והנה, לא עברו ימים רבים, ואירע מהפך שלא ייאמן! הבחור נעמד לעיני המצלמות והתוודה לאמור: חטאתי, עויתי, פשעתי, והריני מבקש מחילה וסליחה וכפרה מהשם יתברך ומאחי בני עם סגולתו על המעשים אשר לא יעשו אשר עשיתי.

כרגיל במחוזותינו, הללו דורשים אותו לשבח והללו דורשים אותו לגנאי. אלו משבחים ומהללים את אומץ ליבו, ואת עוצמת הנשמה היהודית אשר אף אם ירדה מטה מטה – לא אבדה ולא אפסה תקוותה "כי לא ידח ממנו נידח". והללו טוענים מנגד, הניחו לו לדורש תשומת לב הלזה, עושה רושם שהוא סתם הפכפך ולא יציב.

וכנגד הכת השנייה הדנה אותו לחומרא, אענה בסגנון התלמודי בדרך של: "ממה נפשך": אם נורמלי הוא – הרי לכם "תשובת המשקל" הגונה, חילל שם שמים ברבים, וזו תקנתו בקידוש שם שמים ברבים. אך אם כדבריכם שהפכפך הוא וחסר יציבות, הרי שהתברר רטרואקטיבית שגם מה שעשה בעבר לנאץ את קודשי ישראל – מתוך הפכפכות ורוח שטות עשה. ואם היה אדם מן הישוב – לא היה מעז לעשות כן. ומעתה, הפכנו את שמחתם המוקדמת והמבישה של חלק מאנשי התקשורת ואירגוני הריחוק, אשר חיבקו אותו בחום - ללעג וקלס. וכמה גם לא מפתיע שהם לא טרחו אפילו להראות לעם ישראל גם את רגעי החרטה והתשובה.

צאו וראו כיצד קומם עליו אפילו את אחינו הרחוקים משמירת תורה ומצוות, ועורר את זעמם. כבר הזכרנו שלאור (לחושך, אם נדייק) האירועים האחרונים שקשורים כמעט כולם איכשהו למצוות תפילין, הרבה מאחינו הרחוקים, לרבות כאלו שמאחרי בר המצווה היו התפילין שלהם מונחות בארון, הוציאו והניחו אותם בריש גלי על זרועם וראשם לאות מחאה, מי כעמך ישראל! הרי שאף אם עשה זאת לצורך פרסום, הנה ההוכחה שהבין היטב עד כמה הדרך הנלוזה בה בחר בעבר לבעוט ולזלזל בכל הקדוש והיקר, לא סיפקה את הסחורה. והתגובות שקיבל מכל שדירות העם לימדוהו על בשרו שלא זו הדרך ולא זו העיר, עד שנאלץ להתנצל ולהתחרט עד עמקי נשמתו.

באותו ענין, נשאלתי בעבר באחד מכלי התקשורת הכלליים, איך אני, כרב בישראל, רואה את ניסיונו של יאיר לפיד להיכנס ללב הקונצנזוס דרך פרסום תמונותיו כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין, כשבמקביל גם רעייתו לא טומנת ידיה בצלחת / בקערת הבצק, והיא משתתפת באירועי הפרשת חלה המוניים. האם אין זה לדעתי שימוש ציני בדת לצרכים פוליטיים?

ברור היה לי, שהשאלה לא נבעה מתוך קנאות טהורה שתפסה את השואלים לכבודן של המצוות, אלא בינסיון ללעוג על נשוא השאלה. ואולי גם בדלת האחורית, לפורר כל בדל של התעוררות שעלולה לצוץ בלב אי מי שעשוי היה לקחת את מעשהו של יאיר, ללמוד קל וחומר על עצמו, ולהסיק מסקנות אישיות גם לגביו. הם כמובן ציפו ממני שאמטיר אש וגפרית על ראשו ועל בלוריתו משוחת הג'ל. אך לא.

מאחר שהשם המופיע בראש הטור אינו שם עט, ברור אפוא ששמי האמיתי אינו במקרה רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורן של ישראל. בכל זאת ניסיתי ללמד סניגוריה, וניתן לומר שדי הצלחתי: נניח שהצדק עמכם, והוא עושה זאת לצרכים פוליטיים גרידא. ועדיין המעשים הללו ראויים לציון והבלטה. וזאת משתי סיבות: א. הם מלמדים שאפילו הוא כבר הפנים, שכדי למצוא חן בעיני בוחריו הפוטנציאלים הפצת שנאה והסתה כנגד הציבור החרדי כבר לא עושים את העבודה, כפי שנהג בעבר (ועודנו מחזיק ברעתו מפעם לפעם), אלא אך ורק דרך חיבור למסורת, ובקיום מצוות כתפילין והפרשת חלה. וכמה זה מלמד על העם הנהדר שלנו, אשר אף שהורחק ממורשת אבותיו, עדיין קיום מצוות אלו, גם אם באופן חד פעמי, מקנה למקימן זכות יתר בעיניהם שיכולה להיתרגם אפילו בקלפי. וב. זו סטירת לחי מצלצלת לכל מה שחינך וייצג אביו, יוסף (טומי), שהיה כופר גמור. ודווקא בהקשר של התפילין, זכורני מעשה מזעזע שסיפר יאיר הבן. כשחלה טומי, אביו, את חוליו האחרון והגיע קרוב ל"דכדוכה של נפש", בא לבקרו הרב אריה דרעי שיבדל לחיים טובים, שר הפנים דהיום. נקדים כבדרך אגב מה שכתבו הספרים, שחלק חשוב ממצות ביקור חולים, מלבד הסיוע והתמיכה הנפשית והגשמית, למצוא דרך עדינה רגישה וזהירה לדבר על ליבו של החולה דברי עידוד ולזכות גם את נשמתו בעולם הזה והעולם הבא (וצריך הרבה חכמה ושיקול דעת איך, מתי, וכיצד. וכמו שנאמר: 'ולוקח נפשות- חכם!' (משלי י"א, ל')). דרעי הציע לו להניח תפילין, כדי לזכותו ולהצילו מהעונש הנורא של "קרקפתא דלא מנח תפילין" (ראו מסכת ראש השנה, דף י"ז עמ' א'). אולם הצעה זו, לדברי יאיר, גרמה לטומי השכיב מרע לצחוק צחוק מתגלגל שלא נשמע כמוהו לאורך כל תקופת מחלתו. טומי, למרבה הכאב, פספס את ההזדמנות ושבק חיים כעבור כמה ימים, ויאיר הבן לא אמר אפילו קדיש בהלווייתו. אם אפילו בימיו האחרונים עלי אדמות – סיימתי את דברי בהתרגשות – הוא, לא שעה לבקשה להניח תפילין. וכל שכן שבשביל הון פוליטי לא היה מעלה על דעתו לעשות כן, ובא בנו ומניח תפילין קבל עם ועולם, תהיה הסיבה אשר תהיה, הריהו מוכיח שדרכו של אביו – טעות היתה. "ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל" (ירמיה ט"ז, י"ט).

בחזרה לנושא לשמו התכנסנו, הסיפור האחרון עם הבחור ממקד את הפוקוס שלנו לאתגר הגדול מכל האתגרים העצומים שהניחה יד ההשגחה העליונה לפתחינו, בדור אחרון זה, דור עקבתא דמשיחא, והוא: אתגר החינוך. אנו, שרואים במו עינינו התגשמות הדברים המבהילים שמנתה המשנה בשלהי מסכת סוטה (מ"ט עמ' א') על דורנו. ביניהם, "היוקר יאמיר, חוצפה יסגי (= החוצפה תגדל), בת קמה באמה, כלה בחמותה, ואויבי איש אנשי ביתו", ועוד. שואלים ותוהים בחרדה איך שומרים בכל זאת על דור ההמשך, איך דואגים שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה ח"ו, איך ניתן לזכות לבנים ובנות שימשיכו את שרשרת הזהב בדרך התורה והמצוות מול כל הניסיונות האורבים לפתחם?!

הלא זה ודאי שהוא יתברך ששם אותנו ואת ילדינו דווקא בדור זה הקדים לנו תרופה, ונתן לנו את הכלים לעמוד במשימה, כי כידוע אין הבורא מנסה את האדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו. אבל מהי התרופה?!

ובכן, אחת מהן מופיעה בפרשתנו (שלח). על הפסוק "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (במדבר י"ג, כ') כתב הרמב"ן, אחד מגדולי הראשונים והפרשנים, דבר מופלא. מדוע "והתחזקתם", למה הוצרכו המרגלים לחיזוק מיוחד כדי ליטול פירות מארץ ישראל בידיהם?! וביאר: "שלא יפחדו בלקחם מפירות הארץ פן יכירו שהם מרגלים".

הוי אומר, לבד מהטרחה הרבה הכרוכה בנשיאת אשכול בעל משקל עצום במיוחד וללכת מרחק גדול במיוחד (לפי החשבון היוצא מדברי התלמוד (סוטה דף ל"ד עמוד א'), משקלו של האשכול היה 960 סאה, המאירי והרד"ל ועוד, שזה בתרגום למשקל של היום כעשרה טון!) – עוד היה עליהם לקחת סיכון גדול הכרוך בעצם נטילתו ונשיאתו על שכמם, משום שהדבר עשוי בלי ספק להבליט ולהסגיר את עובדת היותם מרגלים. לכן הורה להם משה להתחזק ולהתגבר ולא לחשוש. אולם יש להבין מדוע בכלל היה צורך להטריח ולסכן אותם עד כדי כך, וכי לא די בהבטחת השם יתברך שהארץ טובה? וכי לא די בעדותם של שנים עשר הנשיאים ראשי בני ישראל? וכי מישהו מצפה מהם להביא סימוכין כה "כבדים" לדבריהם?

גם את המענה לכך מצאנו ברמב"ן בתחילת הפרשה, וזה לשונו, "ויתכן כי משה, בעבור שידע שהיא שמנה וטובה כמו שנאמר לו אל ארץ טובה ורחבה, בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו להם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה ולכן אמר והתחזקתם וגו' כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ".

למדנו מכאן יסוד נפלא: אפילו דור מופלא כדור המדבר, דור המכונה "דור דעה", מקבלי התורה, ששפחתם ראתה בנבואה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, דור שידע והבין היטב שהגעתם לארץ נועדה למטרות נעלות יותר מאשר לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ועדיין...יש להשתמש אפילו מולם בפיתוי גשמי ומתקתק בדמות אשכול ענבים, ולהציגו מול עיניהם בפועל על מנת "שישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה!".

במילים אחרות: יש לרפד להם את הדרך ארצה, ולתת גם לגוף את חלקו ולשמחו, כדי שלא יעמוד לשטן לנשמה הקדושה בדרכה למילוי מאווייה הרוחניים, ואדרבה עוד יהיה לה לאחיעזר ואחיסמך.

תפקידנו כהורים להגיש עבור ילדינו את התורה והמצוות כחוויות מרוממות, לא כדברים שנעשים בלית ברירה, וכמשהו כפוי, אלא לקיימם מתוך רצון בחירה ושמחה. ולשדר זאת גם לילדינו. הלא השבתות והמועדים במהותם הינם ימי שמחה, עונג וגיבוש משפחתי. וכדברי המשורר רבי אברהם אבן עזרא על השבת: 'כי יום שמחות הוא ותשמחני!'. ובמועדים הלא נצטוינו בפירוש: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (דברים ט"ז, י"ב). ודרשו רבותינו, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר: ''ושמחת בחגך'', במה משמחם? ר' יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במה? בבגדים (פסחים ס"ח עמ' ב').

"כל מצוה שקיבלו עליהם ישראל בשמחה עדיין מקיימים אותה בשמחה" (מסכת שבת ק"ל עמ' א') השמחה מלבד היותה מחויבת המציאות בעבודת השם יתברך, היא גם הערובה וההבטחה שילדינו ידבקו במצוות ולא יסורו מהם כל ימי חייהם.

וכה כתב אחד מגדולי מחנכי ומעצבי הדור הגאון הצדיק רבי שלמה וולבה זצ"ל: "חינוך למצוות מתחיל גם הוא בגיל מוקדם. מצווה צריכה להיות חוויה בשביל הילדים, כל ילד לפי גילו. שבת, שירה, "דברים טובים" שמלווים את המצוות ועוד כיוצא באלה".

וכאן מוסיף הרב הערה קריטית:

"לא צריך להכריח את הילדים לשבת ליד השולחן בשבת מראשית הסעודה ועד אחריתה, זה עינוי בשבילם. בפרט כשיש אורחים והסעודה מתארכת מאוד – ויש הורים שדווקא אז רוצים להראות כמה הילדים שלהם מחונכים... אבל אפשר למשוך את ליבם בסיפורים יפים לפרשת השבוע, או בסיפורי צדיקים או בכל דבר אחר שיהווה עבורם חוויה מעניינת וימשוך אותם כך שהילד יחכה לשבת".

"אפשר לשתף את הילדים בהכנות לשבת. לא כעול, ולא כדי להקל על ההורים, אלא בדברים שמעניינים אותם, דברים שיביאו אותם להרגשה של "ילד גדול", הרגשת שותפות ואחריות עם ההורים, כך בכל המצוות. כבר למדנו מחז"ל שטוב לשתף את הילדים – לתת להם אגוזים בפסח, ונהגו העולם לשחק עם הילדים בסביבון בחנוכה וכיוצא בזה".

"בספר הרוקח יש תיאור נפלא איך מביאים ילד את הרבי בחג השבועות, לקראת התחלת לימודו, הוא מתאר כיצד האב מביא את הילד לבית הכנסת, והרב לוקח את הילד על הברכיים, וכו', וכך הרב מלמד אותו א-ב, ומורחים את האותיות (שנרשמות על לוח מיוחד. ר"ז) בדבש, והילד מלקק את הדבש שעל גבי האותיות. וגם כיום עושים כך במקומות אחדים. כך דואגים לתת לילד, לפי המושגים שלו לשמוח במצוות", עד כאן לשונו (זריעה ובנין בחינוך עמ' ל"ח-ל"ט).

ילדים שבליבם נחרטות חוויות נעימות מלימוד התורה, מקיום המצוות, מאוירת השבתות והימים טובים בבית – החוויות הללו מתקבעות עמוק בתודעתם, והם לא ינטשו ולא יתרחקו מהדרך. כי דבר מתוק לא עוזבים. וגם אם חלילה-חלילה גבר עליהם היצר וסטו בכל זאת – לא להפסיק לקרבם, כיון שלא ירחקו הימים והם עוד ישובו. הזיכרונות המתוקים לא יפסיקו לפעפע ולצוף בליבם, ורגעי החוויה האמתית הזו שהם חוו יגרמו לכל החוויות המדומות והסיפוקים המידיים אותם הם מבקשים לחוות בחוץ – להחוויר מבושה, והם ישובו היישר הביתה, אל בית אימם וחדר הורתם, לדרך הישרה.

טעמו וראו כי טוב השם!