הסטנדר של אבא שלך חיכה לך

בכ' סיון צוינו 36 שנים לקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה. יש הרבה מה לכתוב על דמויות הנופלים וגם על שלושת הנעדרים בקרב הקשה הזה. לפני כמה שבועות, כשנפטר הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, סיפר תלמידו, אבי רט, את הסיפור הבא: "פצע פתוח ומדמם בנשמתו של הרב הדרי היו תלמידיו ובוגריו שנפלו במלחמות ישראל. בכל פעם שהזכיר אותם היה גרונו נחנק, ובעיניו ניכרו געגועיו אליהם. הנה סיפור קצר שיש בו הכול: אחד הנופלים בקרב סולטן יעקב, היה אריה יהושע שטראוס, תלמיד הישיבה. אריה הי"ד, בן 23 מחיפה, היה נשוי לברוריה ואב לאביעד, תינוק קטן. כבר בימי האבל אמר הרב הדרי בגרון חנוק לאלמנה, למשפחה ולנו: אנחנו שומרים את הסטנדר (שולחן הלימוד) של אריה בישיבה, עד שאביעד יגדל בעזרת השם, ויבוא ללמוד על הסטנדר של אבא. כך הוא אמר לתינוק בן שנה! חלפו השנים. ליווינו את אביעד לכיתה א', חגגנו איתו בר-מצווה ופסענו איתו בתחנות חייו. בכל פעם חזר הרב הדרי והזכיר: אנחנו שומרים לאביעד בבית המדרש את הסטנדר של אבא. עד שהיום הזה הגיע. אביעד בן ה-18 נכנס אל בית המדרש של ישיבת הכותל, שם המתין לו הרב הדרי – שקט כלפי חוץ אך סוער ונרגש בפנים – ואמר לו: הנה, הסטנדר של אבא חיכה לך".

מי שאוהב את הארץ לא שורף אותה

מאות עפיפונים בוערים כבר נשלחו מעזה. אלפי דונמים ירוקים עלו באש. טרור כל כך פרימיטיבי, וכל כך מרגיז וכואב.

כבר בספר בראשית מופיע הפסוק הבא, על יצחק אבינו: "וְכָל הַבְּאֵרֹות אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". כלומר, מישהו כבר טרח וחפר בארות, ובארות מים חיים מביאות ברכה לאזור כולו. כולם יכולים לשתות. אז למה לסתום אותן ולמלא אותן עפר? למה לשרוף שדות שמישהו שתל והשקה? הרי מי שמשחית באר, יער או כביש – מזהם ופוגע גם בעצמו ובארצו (ורק בשבוע שעבר ירו פלסטינים פצמ"ר לעבר ישראל, והוא פגע בתחנה שמספקת חשמל אליהם, לעזה).

רבי דוד קמחי, המכונה הרד"ק, כתב לפני 800 שנה מה חשבו לעצמם הפלישתים: "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה". כלומר, לא אכפת לנו להיפגע, אם רק נפגע גם בכם. התפיסה הזו, של חוסר רצון לפרוח ביחד במרחב הזה, נמשכת לצערנו גם היום. התשובה שלנו מופיעה בפרשת השבוע: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹוד מְאֹוד", מכריזה הפרשה, ומזכירה לנו שזוהי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". זו תשובה של אופטימיות, בנייה, מסירות ופיתוח מתוך ההרס. הפסוקים מספרים כיצד יצחק אבינו שב וחפר את הבארות שנסתמו, כדי ששוב ישאבו מהן מים. גם חקלאי עוטף-עזה קמים כל בוקר לאחרונה וחושבים איך להפוך את השחור-שחור – לירוק.

התיקון אינו בהליכה לקיצוניות השנייה

אנחנו שומעים כל כך הרבה על "סיפור המרגלים", וכל כך מעט על "סיפור המעפילים". מיד אחרי התיאור המפורט של המרגלים ושל חוסר האמונה שלהם וחוסר הרצון לעלות לארץ ישראל – מופיעים שבעה פסוקים על מה שקרה אחר כך: קבוצת אנשים מחליטה שהיא צריכה "לתקן" את החטא ולעלות, כאן ועכשיו. להעפיל, לרוץ קדימה, כאילו כדי להוכיח שחטא המרגלים חלף ועבר, והנה, הם מוכנים למשימה. משה מזהיר אותם שזו לא הדרך הנכונה, והם אכן נהרגים במלחמה מול עמלק.

זה נכון לא רק שם, בפרשה: לא תמיד התיקון לטעות מסוימת בחיים – הוא קפיצה קיצונית ומהירה בדיוק לצד השני. התשובה לפחד המשתק שתקף חלק מהמרגלים היא לא ביטחון עצמי מופרז ומסוכן שניסו להפגין המעפילים. החיים מורכבים יותר. הדרך לארץ ישראל ממשיכה להתנהל החל מהשבוע, בתהליך איטי, 40 שנה במדבר, צעד אחר צעד. בהדרגתיות דברים נבנים היטב.

מה פשר האובססיה?

אחד הילדים שאל אותי לפני כמה ימים אם לכל מדינה יש תנועת BDS משלה, שפועלת נגדה ברחבי העולם כדי להחרים אותה, או רק לישראל.

האובססיה הזו, היחס המיוחד הזה, הם לא עניין חדש. כבר התרגלנו לעובדה שהמילים "ישראל" ו"ירושלים" נמצאות תמיד בראש החדשות (השבוע זה בגלל ההחלטה של נבחרת ארגנטינה לבטל משחק בישראל). הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר כתב במאה הקודמת, עוד לפני השואה, שצריך להתבונן בתופעה הייחודית הזו ולחשוב מה היא אומרת לנו. העובדה שהנושא המרכזי בפרשה (היחס לארץ ישראל) הוא כבר אלפי שנים הנושא המרכזי על סדר היום בעולם, מעבירה לנו איזה סוד, איזה מסר: "כל העניין כיום בנוגע לארץ ישראל – הנה שום שוטה שבעולם לא יגיד על זה כי אלה דברים פשוטים ומקריים. כיום פוליטיקה אחת מקיפה כל העולם. כל המתרחש אף בזווית של קצה העולם הינו כיום שאלה עולמית כללית, ובתוך כל אלה השאלות, מה שייך להם העניין היהודי? לא יאומן כי יסופר איך שאין ממש מקום, ואין איש בעולם, אשר על פיו לא יעלה שם ישראל, וכל העולם כולו ממש יושבים ודנים על שאלת ארץ ישראל כבעיה היחידה של כל העולם. הלוא זה ודאי אות ומופת שמימי הוא. אבל מה זה מורה? מה זה כל ההתעוררות על ארץ ישראל? מה תעלומות כל העניין? בדבר שאין לי השגה איני רוצה להתערב, אבל דבר אחד פשוט הוא: כי לא פשוט הוא".

ניגון מתמשך

בעצם, כל השאלה בפרשת השבוע היא אם יש פה סיפור גדול או לא. עשרה מרגלים מכריזים שאין בכלל סיפור. שצריך לחזור למצרים, או למות במדבר, רק לא לקיים את המשימה שעם ישראל קיבל. שני מרגלים חושבים אחרת, ומציעים באופטימיות ובאמונה להמשיך את המסע היהודי, כי יש לנו עוד בשורה גדולה לבשר לעולם.

אלפי שנים חלפו. ממש בימים אלה בירושלים, בעודנו קוראים בתורה על המסע ההוא במדבר, חגגו אלפים את חתונת הנכד של האדמו"ר מבעלז. ניתן היה לראות שם איך הסיפור הזה התגלגל ועדיין מתגלגל: זהו אליעזר אסטרייכר, בן למעלה מ-90. החסיד הקשיש עולה על השולחן עם הכינור הזה באופן מסורתי בשמחות של החסידות. ברגעי השיא של השמחה, הוא מפשיל את השרוול. כל הנוכחים רואים את המספר שיש לו על היד. a15759. כשקעקעו לו את המספר הזה על היד בשואה, לא הוא ולא הנאצי שמולו יכלו לחלום שאליעזר יגיע לרגע שכזה. לרקוד מול אלפי יהודים בירושלים ניגונים של שמחה, כאשר דור חדש מקים בית חדש. שני המרגלים שהיו במיעוט צדקו. יש פה סיפור גדול.