פרשת שלח
במחשבה תחילה לפרשת שלח-לך: למה לסחוב פינגווינים ברחוב?
מאות חנויות, עשרות קווי ייצור, שני סוכנים ויבשת אחת (פלוס פינגווין מתנה): מדוע נענשו המרגלים כשטענו "ארץ אוכלת יושביה"?
- ישראל קעניג
- פורסם כ"ד סיון התשע"ח |עודכן
(צילום:shutterstock)"בוא לפה בבקשה", קורא השוטר לעבר האזרח שהסתובב ברחוב עם פינגווין חי וטבעי הולך לידו. "תגיד לי, מה אתה מסתובב עם פינגווין ברחוב?!".
"אז מה אתה רוצה שאעשה איתו?", שואל האזרח.
"קח אותו לגן חיות", משיב השוטר את המובן מאליו. האזרח מהנהן לאישור "אתה צודק. לא חשבתי על זה".
למחרת השוטר רואה שוב את האזרח והפינגווין. "תגיד", הוא פונה אליו נזעם, "לא אמרתי לך אתמול לקחת אותו לגן החיות?".
"בטח", משיב האזרח. "וזה מה שעשיתי. אתמול לקחתי אותו לגן החיות. היום אנחנו הולכים ללונה פארק"...
***
כאשר המרגלים חוזרים מן הארץ ומספרים מה הם ראו בה, הם מתחילים לספר בשבח ארץ ישראל, אבל כאשר הם מגיעים לחלק הרע הם מוציאים דיבת הארץ רעה. כיצד? "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה היא".
הם מספרים לשומעים שבכל מקום שהלכו – הם ראו את יושבי הארץ קוברים את מתיהם.
הבה נתבונן: מגיעים מרגלים לארץ חדשה ורוצים לבחון אותה, בכל מקום הם רואים לוויות, אנשים בוכים, מעמדי הספדים וארונות קבורה. האם לא טבעי שיסיקו מכך שיש מגפה – לכל הפחות – באותו מקום, ולכן הוא מקום שלא כדאי לגור בו? מדוע, אם כן, נענשו המרגלים על שסיפרו את האמת?
מפעל הנעליים המשפחתי באירופה גדל והפך לפירמה בין-לאומית. הימים היו בין מלחמת העולם הראשונה לזו השנייה. היו כאלו שהפסידו במלחמה את כל רכושם, והיו כאלו שדווקא בשל החורבן מצאו להם מקום להתגדר בו ועשו חיל בעסקים.
מנהלי הפירמה כבשו נתח אחר נתח בשוק הנעליים האירופי, מינו סוכני מכירות, פתחו חנויות שמכילות אך ורק את נעלי המותג היוקרתי, ומסחרם הלך ופרץ לרוב.
באחד הימים החליטו מנהלי המפעל לבחון אפשרות להקמת סניף של המפעל ועשרות חנויות חדשות באפריקה. שם עדיין הציביליזציה לא התפתחה כראוי, הם יכולים להיות בלעדיים – לפחות בתקופה הראשונה – ולגרוף הון רב.
שני סוכנים נשלחו ליבשת השחורה. הם היו אמורים למשש את הדופק ולחזור עם תשובות. חמישה שבועות חלפו, ואחד הסוכנים חזר. לתמיהת המעסיקים כיצד שב מהר כל כך, פרש הסוכן את ידיו לצדדים והודיע בקול נכאים: "נסעתי לחינם. אין סיכוי להרוויח שם אפילו מטבע אחת. אף לא אחד יקנה מאיתנו סחורה, כי כולם שם הולכים בלי נעליים..."
מהסוכן השני לא נשמע שום אות חיים. חלף השבוע השישי והשבוע התשיעי, השבוע השנים עשר והשבוע החמישה עשר. כאשר כולם דאגו ממש לחייו, הגיע מכתב נרגש: "שלחו לי בבקשה 15,000 זוגות נעליים! יצרתי קשר עם כמה מקומיים מוכשרים וממולחים, דיברנו על פתיחת סניפים בכל האזור ומפעל שיספק עבודה.
"הפוטנציאל? אדיר! כולם פה יחפים, אנחנו נמכור כמויות עתק!"...
הרי לנו שני אנשים עם מטרה זהה, שמגיעים לאותו מקום. הראשון מסתכל על העובדות היבשות ומתייאש: הם לא צריכים נעליים, ממילא לא נמכור כלום וחבל על הטרחה. השני מסתכל על העובדות היבשות ומתמלא חיים: אם לאף אחד אין נעליים – נוכל לעשות את עסקת חיינו ברווחים אדירים...
רבי יעקב ישראל קנייבסקי, ה"סטייפלר", מצביע על נקודה מעניינת: כאשר שלח יהושע שני מרגלים לתור את הארץ טרם שעברו ישראל את הירדן, הם התגלו עוד באותו יום! ואילו כאן, עשרה מרגלים מגיעים לארבעים יום, תרים את הארץ, מסתובבים בכרמים, לוקחים מפרי הארץ – ואף אחד לא רואה אותם!
הלא דבר זה הוא נגד הטבע.
כאן נבחנו המרגלים. תתבוננו! תבדקו את שני הצדדים. הרי אם זו ארץ אוכלת יושביה, הם רגילים כבר ללוויות, הם לא עושים מזה עסק ובטח שלא בוכים. אם אתם רואים שאף אחד לא שם לב אליכם, תנסו לשים לב ל'פוטנציאל', להשגחה הפרטית שעשה הקב"ה ליושבי הארץ במיוחד בשבילכם: "לטורדם באבלם כדי שלא ייתנו לב לאלו".
***
אחד הלימודים שנדרשים מפרשת המרגלים, הוא התביעה לשים לב לפרטים שסביבנו, לא לתפוס רק צד אחד כמובן מאליו בלי לבדוק את היתר. חיים שנעים לפי המושכל הראשון שעולה, בלי לנסות לחשוב שוב, הם חיים שזורמים עם ה"פינגווין" התורן, פעם לגן חיות ופעם למקום אחר.
מבדיקת כל דבר בשכל ההיגיון, מגלים שהרבה "פינגווינים" ניתן להשאיר מאחור.