הצעד השלישי בדרך לישועה שלי: איך מייל תמים שכנע אותי שאיני חכמה אלא כחמה?

השבוע קיבלתי אימייל שהצליח להכעיס אותי. הערה קטנה ו'תמימה' שאמורה הייתה לעבור בלא כל התרגשות מצדי, הצליחה להוציא אותי מכליי. למה? כי ידעתי בדיוק מה מנסה לעשות זה ששלח אותה, לא אליי ישירות כי אם בדרך עקיפה.

הוא ודאי חשב שהוא עושה את הדבר הזה 'לשם שמיים', שהרי מילותיו התהדרו באצטלת חוכמה וניכר היה מן הדברים כי מדובר באדם רם מעלה, כזה שחושב על מה שהוא עושה ולא עושה (בגחמה של רגע) את מה שהוא חושב.

ידעתי בדיוק שהטיימינג משחק תפקיד חשוב כאן, ולא – זה ממש לא במקרה שהוא נשלח דווקא כעת, ודווקא לאדם המסוים שראה לנכון להעביר אותו אליי.

בשיא הרצינות – נפגעתי.

אבל זה לא היה משום שאני מחזיקה עצמי לאיזו מציאות בכלל, ואין לי בעיה לומר שטעיתי כשזה נכון. למה בכל זאת נפגעתי? כי לא ציפיתי למייל כזה מאדם שמחזיק עצמו לכה חכם.

אבל היות ואין לי רצון להטעות את עצמי כאן בעולם, מיד חשבתי לעצמי איפה אני שוגה באותו הדבר וזה לא היה קשה לזהות את הנקודה. את חשבון הנפש עשיתי מיד, וביקשתי מהקב"ה לשים במקלדתי את המילים הנכונות, שילמדו אתכם את השיעור שלמדתי אני.

שיעור ב'כוחי ועוצם ידי'. שיעור בגאווה פסולה, שאין לה מקום אמיתי במי שרוצה להיות עובד ה' שיש לו מסירות נפש על הקיום שלו, שהוא מבין שהחוכמה שלו לא ניתנה לו כדי לזלזל באחרים או חלילה להמעיט בערכם – כי אם להפך. להביט על נקודת האור המצוחצחת והבוהקת שבהם, ולהודות לקב"ה 'שחלק מחוכמתו לבני אדם'.

הכוח שלי להבין דברים אינו בא מעצמי ומעצמאותי המחשבתית

למה בני אדם? כי ברור שבאותו רגע אתה אינך מחשיב עצמך כבן אדם, אלא לכל הפחות מלאך השם צבקות.

מהמייל הזה למדתי כל כך הרבה על עצמי, ועל האדם שאני עוד שואפת להיות: אדם שמבין שהחוכמה עוד רחוקה אלפי שנות אור ממנו, אדם שיש לו עוד מה ללמוד ושאינו רוצה שיחזיקו ממנו אדם חכם מסיבה אחת פשוטה: אני עוד לא שם, בזהירות כבדת המשקל שמצווה בה החכם.

רוצה? כן, בוודאי. אבל זה האופק, ואני עדיין פוסעת על הדרך שמובילה אליו.

אדם שמחזיק עצמו לחכם, עליו להיזהר פי כמה בכבוד חבריו – גם אם לרגעים נדמה לו שהוא עושה את מה שהוא עושה 'לשם שמיים', וכדי שאנשים אחרים לא ייכשלו או ייפגעו מפלוני זה.

אדם שמחזיק עצמו לחכם, עליו להיזהר פי כמה כשהוא עושה חשבון נפש מול אלוקיו, ולראות כיצד עליו לשפר בכל רגע את מעשיו שברגע הקודם.

אדם שמחזיק עצמו לחכם, עליו להיזהר פי כמה כשהאצבעות שלו מקישות במהירות על המקלדת או מסך הטלפון, בדרכו לשלוח את ההודעה שלדעתו מוכרחה להגיע ליעדה – אין זה משנה איזו פגיעה יכולה להיות מכך לאדם פלוני.

אדם שמחזיק עצמו לחכם, עליו להיזהר פי כמה כשהוא מכריז בקולי קולות על חוכמתו, סמוך ובטוח שהוא קיבל מתנה משמיים ושעליו להשתמש בה ככל יכולתו.

אדם שמחזיק עצמו לחכם, עליו להיזהר פי כמה שלא להיכשל בחוכמה שבאה הרבה לפני יראת השמיים שלו.

ומכיוון שכך, סמוכה ובטוחה אני כעת שאיני חכמה, אלא כחמה.

הכוח שלי להבין דברים אינו בא מעצמי ומעצמאותי המחשבתית כי אם מה' יתברך. כח – מה'.

ומה בו בכוח אם הוא אינו מה'? מה יש בה בכלל במין חוכמה כזו ש'מצפצפת' אמונה, ששורקת הבנה בנסתרות, שמחצצרת (בחצוצרות) את בינתה לכל באי עולם?

 וכי קצרה ידו של הקב"ה מלמשוך את השפע הזה בחזרה?

 מה שאותו אדם לא לקח בחשבון לפני ששלח את המייל שלו, הוא שלקב"ה יש שליחים רבים בעולמו – ואם אותו אדם זכאי לכך, אזי הקב"ה יסובב את הסיבות כדי שהוא ייצא כשידו על העליונה. כן, הפגיעה היא אותה פגיעה. את המילים הלא לא ניתן לקחת בחזרה. אבל הקב"ה שבוחן כליות ולב יודע בדיוק 'למה התכוון המשורר' והאם אכן הייתה כוונתו לשם שמיים.

וגם אם הייתה הכוונה טהורה, אך המילים די היה בהן כדי לשאוב מפניו של האדם הפגוע (במקרה הזה אני) את כל הדם והחמצן – הקב"ה לא נשאר חייב.

אז בבואנו לקרוא את הפסוק 'חכמים היזהרו בכבוד חברכם', אנו מחוייבים לשים סימן שאלה אחרי המילה חכמים.

האומנם חכמים אנחנו? בואו נבדוק.

מה עושה אותנו לחכמים? כמות הידיעות שצברנו? אולי החשבון המנופח בבנק הודות לעסק שהקמנו בעשר אצבעות? מה באמת עושה אדם לחכם? רק היכולת שלו להבין שהכוח שניתן לו – בין אם במילותיו ובין אם בתפישתו הקולחת – לא ניתן לו אלא מהשם, מקור הכוחות כולם.

וכי קצרה ידו של הקב"ה מלמשוך את השפע הזה בחזרה, אם חלילה הוא סבור שאותו אדם משתמש בחוכמה לרעה? וכי בשביל הקב"ה קשה להוריד את האדם מגדולתו המדומה? וכי צריכים אנחנו הוכחות לכך חלילה, כדי להבין שחוכמה, גדולה ככל שתהיה, סופה להתכלות?

כמה ספרים שמאגדים בתוכם חוכמות עילאיות – גנוזות אי שם במרתפים מאובקים והיסטוריים שאיש כבר לא מעוניין לחקור? לקב"ה, עילת העילות וסיבת כל הסיבות, יש את כל הדרכים להוריד אותנו ממעמד כזה או אחר, אז הבה 'נחפשה דרכינו ונחקורה'.

לא את העולם שסביבנו דורשים מאיתנו לחקור, לא את החוכמות ה'חיצוניות' שמחוצה לנו – כי אם את אלו הפנימיות. עלינו לתור ולחפש אחר הדרכים שלנו – איש איש בדרכו הוא, יחקור האם הדרך שלו באמת מובילה ליראת שמיים אמיתית, באמת חוקרת את הקיום שלו עצמו בעולם ומה הוא עושה עם יום נוסף שהבורא בחר להעניק לו.

יכול להיות שמשמיים כבר לא יצטרכו לעכב אותו כדי שילמד זאת בדרך 'שהוא מבין'

המסקנה שלי מכל הסיפור הזה הייתה אחת: עם כל האהבה שלי למחקר, הגיע הזמן שאפסיק לכוון את זכוכית המגדלת אל העולם שמחוצה לי, ואתחיל לכוון אותה אל תוך הנפש פנימה.

אינטריגות נוצרות כל הזמן, הן אורבות לנו בכל מקום ובכל פינה למעשה – עם כל אדם שנפגוש (ולצורך העניין, גם מייל תמים נקרא 'פגישה' שכן הוא מפגיש אותנו עם צדדים פחות נעימים לנו) כל אדם שנפגוש בדרכנו ילמד אותנו דבר מה על עצמנו, השאלה היא האם נהיה מספיק חכמים לקחת את העבודה הזו פנימה, אל תוכנו, ולרצות להבין שיש כאן מה לעשות.

כל מה שקורה מתחת למטרייה הענקית הזו שנקראת קיום, אינו אלא הזדמנות לחדד את העיפרון שדרכו אנחנו 'כותבים' את סיפור חיינו. יום אחד, מישהו שיעבור באותה הדרך, יקרא אותנו ויבין שיש לו שיעור ללמוד מכאן.

למרות שקיים סיכוי סביר שהוא יבטל את הדברים בהינף יד ויגיד לעצמו שיש לו דברים 'חכמים' יותר לקרוא ולהשכיל מהם – אם הוא רק יתעקש להישאר וללמוד את השיעור, יכול להיות שמשמיים כבר לא יצטרכו לעכב אותו כדי שילמד זאת בדרך 'שהוא מבין'.

האם להעליב את האחר ולהשתמש בזכוכית המגדלת מצדה השני, כדי להקטין את איכותו ולשקף אותה בעיני 'יודעי דבר' – זה מה שמקנה לנו את הזכות להיקרא 'חכמים'? אם כן, מוותרת אני כעת על חוכמה כזו ושכמותה.

אפילו גדולי הדור של חוכמת החוכמות הלא היא היהדות, אינם רואים עצמם כ'חכמים' אלא כ'תלמידים'. לתלמיד, יהא החכם ביותר עלי אדמות – תמיד יש מה ללמוד מאחרים, והוא תמיד ככלי ריק בבואו להכיר אדם אחר, מה שאין כן כאותם חכמים שכבר מלאים כל כך מעצמם, עד שאין להם מקום ולו לקיסם קטן של חוכמה קצת שונה משלהם.

איך משיגים פת בסלנו, ומפסיקים לרעוב לבן זוג?

לפני שאנחנו אוכלים לחם, אנחנו מברכים את ברכת 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים'. בעודי כותבת טור זה, קמתי לעשות נטילת ידיים כדי לסעוד את לבי במצוות סעודה רביעית, ותוך כדי כך חשבתי על הברכה ועל איך שהיא קשורה לטור הזה בעצם (מכאן ברור לכם שההלכה הקבועה הולכת להיות בנושא זה).

לחם אינו אלא אפשרות שניתנת לנו להשביע את רעבוננו הפיזי (ונדמה שבענייני שידוכין אין אנו מחכים אלא לפת שתשביענו, אך מן הסתם תחושת השובע היא לגמרי רוחנית), והמים שבעזרתם אנחנו מבצעים את פעולת ניקוי הידיים מכל הטומאה והרפש שדבקו בהן – "צריכים להיות שקופים ונקיים, ושלא נעשתה בהן מלאכה".

פתאום זה היכה בי.

מים שלא נעשתה בהן מלאכה... אם יש לנו שאיפה להגיע לטיהור אמיתי של הידיים, או במילים שרווקים יבינו יותר: אם יש לנו שאיפה להגיע לטיהור אמיתי שיביא אותנו להיות ראויים לפת הלחם – אישה או גבר – שישביעו את רעבוננו, עלינו לקחת מים שלא נעשתה בהן מלאכה. מים שלקוחים היישר ממקורם.

איך עושים את זה? דמעות זו גם אפשרות, שהרי 'שערי דמעות לא ננעלו' ואם בוכים בתפילה ומבקשים להיות מדויקים יותר בתפקיד שלנו, הקב"ה שומע ועוזר.

אבל אפשר גם אחרת: לקבל על עצמנו קבלה להתחזק במצווה שקשורה במים כמו נטילת ידיים בכוונה, לכוון יותר לפני שמברכים את ברכת 'שהכל נהיה בדברו', להקפיד יותר על הלכותטהרה (לנשואות שבינינו) וכן על זו הדרך.

הלכה לסיכום: המגרד בראשו חייב אף הוא בנטילת ידיים, זאת על אף שאחרונים נחלקו בעניין על בסוג הגירוד. יש אומרים שנטילת הידיים צריכה להיעשות אחרי שגירדנו במקומות שלרוב מכוסים בכובע או כיפה, מה שאין כן בשאר הראש. ואחרים אומרים שגם בחלקים אחרים של הראש – אם נגע האדם בשורשי שערותיו, חייו נטילת ידיים.