האם טוב לילד לישון עם ההורים?

מצוי הדבר, כי ישנם ילדים שכאשר חולמים חלומות ביעותים בחלומות הלילה, הם מתעוררים בבהלה עצומה ובוכים. עם זאת, ישנם ילדים שנשארים במיטתם ובוכים. אך ישנם ילדים רבים שבעת כזאת הולכים למיטה של האם, ולעיתים (נדירות) למיטה של האב, ושם מקבלים רוגע ושלווה אין סופית.

האם נכון הדבר?

במאמר הקודם הרחבנו בסיבה שבשלה מציאותו של החלום נראית בעיני הילד כמציאות אמיתית. בשאלה כיצד לטפל בבעיה זו, עלינו להבדיל כאן בין חינוכו של הילד, לבין העניין עצמו.

לעניין חינוכו של הילד, הדבר תלוי כמובן בגילו של הילד, ובבגרותו הנפשית. אין ראוי לחנך את הילד לישון במיטת הוריו באופן קבוע, מה שמזיק הן לבגרות הנפשית של הילד, והן גורם לפעמים אי נוחות להורים. אחד מהכללים הבסיסיים שבחינוך, כפי שמבואר בתורת החסידות בהרחבה שעל האב לתת לילד לפתח את כוחות הנפש העמוקים והפנימיים שבו, ולא לתת תמיכה תמידית שהיא בבחינת "חיבוק דוב", החונק את פיתוח כוחותיו של הילד.

השפעתו של האב על הבן בשנתו

לעומת זאת, עצם השינה במיטת ההורים, טובה ומועילה. מכיוון שהיא גורמת לקשירה של נפשו של הילד, שהיא כשתיל רך הזקוק לאילן גבוה ותומך, בקשר פנימי לנפשם של האב או האם, שהם כאילנות חזקים בעל שורשים רבים בשרשי האמונה והביטחון, לעומת נפשו של הילד שהיא כפרח רך שזה עתה התחיל לצמוח.

וכמו שאמר הרה"ק רבי פנחס מקאריץ ב"אמרי פנחס" (שער היום וענייני תפילה):  "טוב לאדם לישן עם בניו הקטנים, שהוא בסוד התדבקות רוחא ברוחא, והוא טוב לחלומות".

כבר הסברנו לעיל, כי לאדם בוגר יש גם כח דמיון, אלא שכח זה כפוף לכוח החזק יותר של האדם הבוגר – כח השכל. כאשר אדם ישן עם ילדו, הוא גורם שכח הדמיון של הילד הנקרא "רוח", יתחבר עם כוח הדמיון של האב הנקרא "רוח", ובכך כח הדמיון של הילד מקבל בגרות נפשית, הקיימת כבר אצל האב.

על ידי כן, הילד מקבל את כח הדמיון של האב המחובר לכח השכלי, וממילא גם החלומות שלו רגועים יותר ובאים מתוך רוגע ובטחון, בצורה הדומה לחלומות של אדם מבוגר (מה שלא מוציא מהכלל ימים לחוצים במיוחד, הגורמים גם לאדם מבוגר לחלום חלומות ביעותים).

הילד עצמו מרגיש בתת ההכרה את הרוגע והתועלת הנפשית שהוא מקבל כשהוא שוכב במיטת ההורים, את הביטחון והרוגע שהוא מקבל בשינה משותפת, וזה הסיבה שהוא אוהב זאת, וגם כשההורים אינם במיטה הוא יעדיף לשכב במיטת ההורים, מה שיתן לו רוגע ושלווה, מכיוון שבכל מקום שמיועד לפעולה מסוימת, יש השראה חזקה מכוחה של אותה פעולה.

נשימותיו של התינוק במיטת אמו

מחקרים רבים מצביעים על כך כי כאשר תינוק נולד, נשימתו עדיין לא לגמרי מסודרת, ויש לו הפסקות של עד 20 שניות בין נשימות. כאשר התינוק ישן על יד אמו, תבנית הנשימה שלו מסונכרנת עם הנשימה של ההורים והיא מסתדרת ונקבעת בסדר בריא לנשימותיו של התינוק.

דומה כי קשה להכחיש כי קיים קשר ברור בין מאמרו של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע, לסדר נשימותיו של התינוק, כמוזכר לעיל. למרות שהרה"ק מקאריץ זי"ע מפרש את עיקר התועלת על החלומות, הוא עוסק בתועלת זאת רק לאחר שהוא מגדיר את התועלת העיקרית שיש בשינה משותפת עם הילד / התינוק – "התדבקות רוחא ברוחא", כלומר התקשרות רוח התינוק עם רוח ההורים. ומכיוון שהביטוי הפיזי של רוח החיים שבאדם באה לידי ביטוי בנשימותיו, לכן ברור שהשפעתה של ה"התדבקות רוחא ברוחא" באה לידי ביטוי גם בנשימות של התינוק, קצה הלב שלו ולחץ הדם שלו, שפועלים כולם על ידי רוח החיים שבאדם.

הרוגע המיוחד שבזמן השינה

לא רק שזמן השינה הוא זמן מיוחד להתחברות של כוח הדמיון של הילד עם כוח הדמיון של האב, אלא שיש מעלה מיוחדת בכוחות הנפש של האב בזמן השינה, שדווקא אז – כשהם בשלימותם כמו שנבאר – הם יכולים להשפיע על הילד ביתר שאת.

בזמן השינה, האב או האם רגועים יותר מאשר בשעה שהם עסוקים בסדר יומם. לא זו בלבד, אלא יותר מכך – כל מהותה של השינה היא הרוגע הפנימי המשתלט על מערכות הגוף השונות. זאת גם הסיבה שאדם אינו מסוגל לישון כאשר הוא דואג וחרד. בשנתו של יהודי ירא שמים מתגלים כוחות הנפש של "כגמול על אמו כגמול עלי נפשי" – כוח הביטחון הפנימי של היהודי הסומך ובטוח באלוקיו, שמכוחו הוא שואב את הרגשת הרוגע והמנוחה הנפשית,  של בטחון אמיתי בה' [ואם ח"ו להיפך – הוא מקבל כוח בטחון פנימי בהשראתם של כוחות הטומאה הבטוחים בכוחם ועוצמתם, אך אין הדבר קשור לענייננו ו"לא ברשעי עסקינן"].

יותר מכך: השינה היא התגלות כוח התענוג הפנימי של האדם, שבמשך היום אינו בא לידי ביטוי כל כך, כאשר הוא עסוק בכל עת בפעולות שונות להגשים את תוכניותיו ומאוייו – אם ברוחניות ואם בגשמיות. לכן כאשר הוא ישן, חוזרים מחשבותיו לעסוק בדברים המעניינים אותו באמת, ולא באמצעים שבהם הוא עוסק כדי להשיג אותם.

ומכיוון שכן, אין זמן איכותי וקל יותר להשפיע מהרוח הפנימית של ההורים על התינוק או על הילד, מאשר הזמן האיכותי שבשעות השינה.

מנהגם של צדיקי הדורות בשינה עם הילד

ואכן מצאנו שצדיקי הדורות היו מייחסים חשיבות מרובה לשינת הילד יחד עם אחד ההורים, מנהג המוזכר אף בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ע"ג סעיף ג') לגבי קריאת שמע, כאשר הבן נמצא במיטה אחת עם אביו.

כאשר הרה"ק בעל התורת חיים מקאסוב זי"ע דיבר עם מחותנו הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע אודות בנו בעל הצמח צדיק בעת השידוכין בין בעל הצמח צדיק לבת הרה"ק מרוז'ין זי"ע, מנה את שבחו של החתן לאמר: א. שמו כשם אבי. ב. הוא ישן איתי במיטה ג. הוא נולד לעת זקנתי. כאשר שמע זאת הרה"ק מרוז'ין אמר למחותנו הקדוש, כי אינו צריך לשמוע מעלות נוספות של החתן, ודי לו בפרטים אלו. ואם כי נשגבו דברי הצדיקים וכוונותיהם הקדושות מהשגותינו, אמנם רואים אנו מזאת עד כמה משפיעה השינה במיטה אחת על הילד (כמובן מבלי להכנס לפרטים השונים, התלויים הכל לפי הזמן והמקום והמצב).

כמו כן הרה"ק בעל התורת חיים עצמו, ישן בילדותו במיטה אחת עם אביו הרה"ק בעל האהבת שלום מקאסוב., הרה"ק רבי ברוך ממזי'בוז היה יושן במיטה אחת עם הבעל שם טוב הקדוש, הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ ישן עם אביו הרה"ק רבי מענדלי מלינסק.

ובתורת החסידות נתבאר כי השינה מסוגלת להמתקת הדינים. שכן מבואר בתורת הבעש"ט הק' כי ה"דינים" שורים על האדם כאשר הוא חרד ודואג ואמונתו אינה יציבה, ומכח זה נפשו מתרחקת מבטחונה בה', ואילו כאשר אמונתו ובטחונו של האדם חזקים הם אזי גם ההנהגה כלפיו היא של חסד ורחמים.

וכך מופיע בדבריו הקדושים של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ באמרי פנחס:

"בשם הרב: השינה מבטלת דינים, כמו שאיתא בת דינא בטל דינא, ורמז לזה 'אוכלי לחם העצבים כן ייתן לידידו שינה', ר"ל כשיהיה לו עצבות מאיזה דבר אז יישן, והרבה דיבר הרב מזה".

עד כדי כך, שהיו צדיקים שהיו ממליצים לאדם שיש לו דאגה מסוימת, ללכת ולישון מתוך רוגע ואמונה, ובזה להמתיק מעליו את הנהגת הדינים, וכמו שעשה חזקיהו המלך, שכאשר היה זקוק לנס גלוי – הלך לישון מתוך אמונה בה', ואכן זכה לנס גלוי.

וכמו שכתב באמרי פנחס שם:

"מוהר"ר [רבי רפאל מבערשיד] נ"י כמה פעמים עסק בזה כשהיה מקום צער ודוחק מאד, כגון חולה מסוכן, היה ממהר לשכב ולישון ופעל בזה".

עם זאת, כאשר הדבר בא על חשבון עצמאותו של הילד, באופן שמתרגל שאינו יכול להירדם במיטתו, אסור לאפשר זאת. במשפחות שלא הגבילו את השינה במיטת ההורים למצב מסוים ועד גיל מסוים, הדבר גורם לתלות מוגזמת של הילדים בהוריהם, ולצער גדול וקבוע להורים.

ועל כך נרחיב בעזרת ה' במאמר הבא, כי הבגרות הנפשית שמעניקים ההורים לילד, תלויה בכך שמונעים ממנו עזרה מוגזמת, כמו שמבואר בתורת הבעל שם טוב.

נכתב ע"י הרב יהודה וינגרטן, מחבר ספר "חסידות מפורשת" ויו"ר מכון יסוד החסידות, כתובת המייל – 9260874@gmail.com