השכל מול הלב: למה צריך לצוות על כיבוד הורים?

נשאל: מצות כיבוד הורים - מצוה כה מובנת מאליה, כה מתחייבת, כה מתקבלת על הלב. חוב מוסרי פשוט, מוסכמה חברתית בעולם כולו! לשם מה יש לצוות עליה? ועוד - להזכירה במעמד כה גדול ונשגב? כל העולם דממה, עם ישראל דרוכים, אומות העולם מקשיבים, כולם מצפים לשמוע את המסר השמימי היחיד מסוגו בהיסטוריה. והנה - צו כה פשוט ומובן, כלל אנושי אלמנטארי שכזה?!

הנה, חז"ל מעידים, כי אכן יש מן הגויים שאף הם הצטיינו באופן נפלא בכיבוד הוריהם!

פעם שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: אותי אתם שואלים? לכו ושאלו את דמא בן נתינה מאשקלון.

דמא היה גוי חשוב ונכבד. פעם אחת, בהיותו ראש שר החיל, היה יושב בין גדולי רומי, כשהוא לבוש מלבוש חשוב של זהב. והנה לפתע הגיעה אמו, שלא היתה שפויה בדעתה, והכתה בו על לחיו בפני כולם, משום שלא בא לשרת אותה כמנהגו! בעודה קוצפת ורוגזת, נפל מידה המנעל שהכתה בו. והושיט לה דמא את המנעל בחזרה כדי שלא תצטער, ולא הכלים אותה!

עוד מספרים חז"ל, כי פעם אבדה אבן "ישפה" מן החושן של הכהן הגדול [הכהן הגדול היה לובש על ליבו חושן זהב, שבו שנים עשר אבנים יקרות, כנגד שבטי ישראל: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה. האבן ישפה היא כנגד בנימין שהצטיין במידת השתיקה - יש לו פה והוא שותק], והיות שהכהן הגדול אינו יכול לעבוד כך בבית המקדש, לכך ניסו חכמים למצוא בהקדם אבן שכזו. שמעו כי יש אבן כזו בידיו של דמא בן נתינה מאשקלון, ומיהרו ללכת אליו. דמא אכן היה מוכן למכור להם את האבן, תמורת שישים ריבוא דינרי זהב. הלך דמא להביא את האבן, והנה הוא רואה כי אביו ישן, ורגליו פשוטות על התיבה שבה מונחת האבן. הלך לחכמים והודיע להם כי נכון לעכשיו, אינו יכול לתת להם את האבן. חשבו, כנראה הוא רוצה בעבורה סכום גדול יותר, והכפילו את המחיר! אך דמא עמד בסירובו. ניסו חכמים להעלות את המחיר שוב ושוב! - ועדיין הוא עומד בסירובו. משראו כך, פנו ללכת.

כשהתעורר אביו, קרא דמא לחכמים ואמר להם: הנה, מוכן אני עכשיו למכור את האבן. רצו חכמים לשלם את המחיר האחרון שנקבו, אמר להם דמא: האם אני אמכור לכם את כבודו של אבא תמורת כסף?! איני נהנה מכבוד אבותי כלום!

מה השכר שפרע לו הקב"ה? לשנה הבאה ילדה פרתו פרה אדומה, ונתנו לו ישראל זהב רב כמשקלה! (ירושלמי פאה פרק א ה"א, קידושין לא ע"א, תוספות ויד דוד שם)

לקחיה של פרה אדומה

הנה לנו כיבוד הורים מיוחד במינו - של גוי! אדם מוסרי, בעל מצפון בריא - שאכן כיבד את הוריו בצורה מושלמת! מה חסר בזה? מהו בכל זאת ההבדל בין כיבוד הורים של גוי, לבין כיבוד הורים של יהודי?

התשובה לכך חבויה דווקא בסופו של הסיפור - דמא בן נתינה קיבל בשכרו "פרה אדומה", ונתנו לו ישראל זהב רב כמשקלה.

פרה אדומה נצרכת לישראל, כדי להשתמש באפרה לטהרת טמאי מתים. המפליא הוא כי אותו אפר עצמו, המטהר את הטמאים - מטמא הוא את הטהורים העוסקים בהכנתו! ואכן אומות העולם היו מלגלגים על ישראל שמקיימים מצוה זו, הנראית כסותרת את עצמה. לפיכך כתוב במצוה זו: "זאת חוקת התורה"! לומר לנו: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה!", למרות שאינכם מבינים את טעמה - עליכם לקיים אותה משום "גזירת מלך". (במדבר פרק יט ובמפרשים)

אפילו שלמה המלך, החכם מכל האדם, ניסה להבין את טעמה של מצות פרה אדומה, ולא השיג, כמו שאמר (קהלת ז כג): "אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני!". אך למרות שטעמה רחוק מבינתנו, בכל זאת עם ישראל מקיימים מצוה זו באהבה וחיבה, ומוכנים לשלם עליה במיטב כספם!

ומדוע? משום שיהודי מבין, שהוא אינו מבין. יהודי יודע, שבכל מצוה של הקב"ה - יש טעם וסיבה, כוונה ותכלית. ומי יעמוד בסוד ה'?!

הגלויות - עלומות!

הדברים אמורים לא רק לגבי חוקים שאינם מובנים לנו. אלא גם במצוות המובנות לשכלנו - ישנם רבדים עמוקים הרבה יותר ממה שנראה לעינינו. יתכן שאנו מבינים את "השכבה החיצונית", את הרובד הפשוט של המצוה, אך תחתיו מצויים רבדים עמוקים לאין שיעור.

במוזיאון השעווה, ביקרתם פעם? ודאי פגשתם שם את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, אולי אף נועדתם פנים מול פנים עם הנשיא הראשון... ובכן אמרו בבקשה, מה ההבדל בין אדם אמיתי לבין בובת שעווה, האין הם נראים זהים?

שאלה מגוחכת, לא?! כך אומר הרמב"ם באגרת תימן, כזה הוא ההבדל - בין חוקי הגויים, לבין - להבדיל בין קודש לחול - חוקי התורה. ישנם חוקים והוראות שאכן כלפי חוץ נראים כזהים, אבל לאמתו של דבר, ממש מגוחך ושטחי להשוות ביניהם, והרי זה כמו להשוות בין אדם אמיתי לבובת שעווה. כל בר דעת מבין כי בובת השעווה היא רק חיקוי של המראה החיצוני של האדם. אבל אצל האדם - הלוא מתחת לשכבה החיצונית ישנה מערכת מופלאה של גידים ונימים, מערכות מסובכות ושלובות של לב וריאות, כליות וטחול, קרביים ובני מעיים, עצמות ועצבים. ומעל הכל - מח וחושים, תודעה וזיכרון, חוויות ורגשות, שכל ונשמה - ודבר מכל אלו אינו מצוי בבובת השעווה הגולמית! (מחשבת הטהרה עמוד 11)

כך - אף אצל הגויים ישנם אכן חוקים והנהגות, נימוסים ומוסכמות: לא לגנוב, לא לרצוח, לכבד את ההורים וכדומה. אבל אותו חוק עצמו, אותה הנהגה עצמה - כשהיא כתובה בתורה, הרי זה משהו אחר לגמרי. מצות ה' יש לה רבדים עמוקים לאין תכלית! הרבה מעבר לרובד החיצוני הפשוט והמובן הנגלה לנגד עינינו. וכלשון הרמב"ם: "הדת האלוקית - חכמתה בפנימיותה".

זאת אשר יסד הפייטן בפיוט פרשת פרה אדומה: "אין לחקור סוד חידותיך, כי המפורשות - סתומות, והגלויות - עלומות, המבוארות - חתומות".

גם מצות כיבוד הורים - נכון שיש בה טעם פשוט ומובן של הכרת הטוב, מוסר והגינות, אבל זהו רק הרובד הפשוט, השכבה החיצונית. חכמי תורת הקבלה [הנקראת גם "פנימיות התורה"] יודעים כי בפנימיות מצוה זו, ישנם סודות טמירים בסדרי ההנהגה של העולם, עולמות עליונים תלויים בה, תיקונים עילאיים קשורים בה. אין לנו כלים להבין זאת! - "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?! גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל, עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע?!" (איוב פרק יא פסוקים ז-ח)

אדם שמכבד את הוריו רק מפני שזה זורם לו ככה ישר מהמצפון, רק מפני שהוא מבין שזה מה שצריך לעשות - זה טוב ויפה, אך זה עדיין לא מושלם. הוא הצליח להשיג רק את הרובד השטחי, את העטיפה החיצונית. אך עיקר קיום המצוה צריך להיות - בראש ובראשונה - מפני ציווי ה', ככתוב בתורה: "כבד את אביך ואת אמך - כאשר ציוך ה' אלוקיך"!

קיום המצוה לשם מצוה - זה מה שאכן חסר אצל הגויים. דמא בן נתינה קיים "כיבוד הורים" בשלמות המעשה, אבל חסר היה העיקר - קיום המצוה מפני ציווי ה'! אדם שמקיים מצוה רק מפני שהדעת נותנת, או רק מפני שרגשותיו מחייבים אותו לכך, אינו ראוי כל כך לקבל שכר על זה, שהרי עשה מעשה טבעי. אך אדם שמבטל רצונו מפני רצון ה', אדם שמקיים מצוה מתוך תחושה של ענווה והתבטלות, "לשם יחוד קודשא בריך הוא", ראוי הוא לשכר רב לאין שיעור! (מעם לועז)