המצעד: בעלי החיים ששינו את העולם

בלקה וסטרלקה כלבות החלל

בחודש אוגוסט לוהט בשנת 1960, עשו שתי כלבלבות חמודות למראה מיני היסטוריה. בפעם הראשונה בתולדות האנושות שוגרו בעלי חיים מחוץ לכדור הארץ, וחזרו בריאים ושלמים לסיבוב ניצחון. בלקה וסטרלקה, צמד כלבות רחוב רוסיות, שוגרו לחלל בחללית הרוסית ספוטניק 5 בעיצומו של המרוץ לחלל, ונחתו בשלום על כדור הארץ לאחר יממה. התלוו אליהן גם ארבעים עכברים, שני עכברושים וארנב, אבל בחוסר צדק משווע נשכחו האחרונים, ורק צמד הכלבות הפוטוגניות זכו לתהילה בארצן ובעולם. בלקה וסטרלקה הפכו למפורסמות, תמונותיהן קישטו כרזות פרסומת ואפילו נכתבו ספרים אודותיהן. מעבר לחשיבות המורלית לאומה הסובייטית במסע המרשים, טיסת החלל שלהן סללה, בין היתר, את הדרך לשיגור האדם הראשון לחלל, הקוסמונאוט יורי גגארין, ב-1961.

 בלקה וסטרלקה לא היו בעלי החיים הראשונים שהתפרסמו בחלל. קדמה להם לייקה ששוגרה לחלל בשנת 1957, על גבי החללית ספוטניק 2, והייתה היונק הראשון ששוגר לחלל, והיצור הראשון שנכנס למסלול לווייני סביב כדור הארץ. לייקה, שפירוש שמה "נבחנית", הייתה כלבה מעורבת קטנה שנמצאה משוטטת ברחובות מוסקבה. היא עברה אימונים מיוחדים לקראת מסעה: היא הורגלה לשהות בתא קטן, כמו זה שהיה בחללית, ולאכול אוכל מיוחד, ואומנה במתקנים שמדמים חלק מהתנאים בטיסה. לפני הטיסה היא הושמה ברתמה מיוחדת ולגופה חוברו חיישנים שתיעדו את מצבה הגופני. ידוע כי היא שרדה את הטיסה והצליחה לשהות בחלל, במצב של מיקרו-גרביטציה. היא מתה שעות ספורות לאחר השיגור, כתוצאה מהתחממות ומהמתח הרב שבו הייתה שרויה. אחריה שוגרו לחלל עוד מספר בעלי חיים שלא שרדו, עד שהגיעו בלקה וסטרלקה.

קאירו, כלב הרועים הבלגי שסייע לתפוס את בן לאדן

המבצע הצבאי לחיסולו של אוסמה בן לאדן בשנת 2011, שזכה לכינוי מבצע "חנית נפטון", תוכנן ונוהל על ידי הכוחות המזוינים של ארצות הברית, בהוראתו של הנשיא ברק אובמה. על משימת איתורו של הארכי טרוריסט המזוקן הופקדה יחידת העילית של הצבא האמריקאי, הלא היא  יחידת הלוחמים "צוות שש" של יחידת "אריות הים". באופן מסורתי, זהותם ופניהם של לוחמי היחידה נשמרים בסוד מפני הציבור, אלא שבמקרה של בן לאדן, תמונתו ושמו של אחד מלוחמי אריות הים פורסמה בריש גלי דווקא על ידי הצבא האמריקאי.

קאירו, כלב רועים בלגי, היה אחד מהלוחמים שסייעו בפשיטה על מעוזו של לאדן. במסגרת האימונים שעבר, אומן קאירו במטרה למצוא מוקשים טמונים או מלכודות בעזרת חוש הריח שלו. לפי הפרסומים, הוא נטל חלק פעיל ביותר במבצע ולא נרתע במהלך הפשיטה על המתחם למרות הסכנה הצפויה. קאירו גם זכה לפגישה אישית מתוקשרת ביותר עם הנשיא אובמה לאחר סיומו המוצלח של המבצע, אבל מה נאמר בפגישה?

על זה עדיין מוטל איפול צבאי כבד.

בלטו הכלב ההאסקי – הציל עיר שלמה ממוות

בחודש ינואר בשנת 1925 התפרצה מחלת הדיפתריה בעיר נום שבמערב אלסקה. המחלה התפשטה בקצב מסחרר ופגעה בילדים ומבוגרים כאחד. בעיר נום המבודדת לא הייתה בנמצא התרופה נגד המחלה, והדרך היחידה למנוע את התפרצותה היתה להביא את התרופה מהעיר אנקורג', כאשר המרחק בין אנקורג' לנום הוא למעלה מאלף קילומטרים. על מנת להביא את התרופה למחלה היה צורך ב"מסע שליחים" שהשתתפו בו כ- 20 מזחלות כלבים, כאשר כל קטע במסע הועבר ע"י מזחלת אחרת לאורך מרחק של כ-1,600 קילומטרים עד לעיר אנקורג', בקור מקפיא שהגיע עד 31- מעלות צלזיוס.

ב-2 בפברואר 1925, רוכב מזחלות השלג הנורווגי גונאר קאסן קיבל את התרופה ונסע עמה לנום. קייסן היה צריך להעביר את התרופה לסייפטי פורט ולרוכב שנקרא רוהן שהמתין במקום. הכלב שהוביל את מזחלתו של קאסן היה בלטו, כלב האסקי סיבירי.

במהלך המסע עמדו קאסן ומשלחת הכלבים שאיתו בפני סכנת מוות, וודאית כאשר הנהר טופקוק, אותו היו אמורים לחצות, קפא. אם היו עוברים דרכו, היו מאבדים את רגליהם וקופאים למוות. קאסן נאלץ לפנות לדרך אחרת, אותה לא הכיר, ובמהלך חציית נתיב איידיטרוד, הנתיב המחבר בין מזרח אלסקה למערבה, איבד קאסן את הדרך. בלטו הכלב מצא את הדרך, אף על פי שסופת שלגים גדולה כיסתה את הנתיב בלבן והציל את קאסן ואת שאר הכלבים ממוות בטוח.

כשהגיעו לנקודת היעד בה היה אמור להופיע רוכב המזחלות האחרון אשר היה צריך להביא את התרופה עד לנום, גילו שהרוכב לא הגיע. לאחר שהבינו שהזמן פועל לרעתם, נאלצו בלטו וקאסן להאריך את המסע שלהם במטרה להציל את תושבי העיר והמשיכו עד לנום, כשאספקת המזון שלהם הולכת ואוזלת. בסופו של המסע רצוף הסכנות, הצליחו בלטו וקאסן להגיע לנום ולמסור את התרופה לתושבי העיר. השניים קיבלו כבוד רב בנום וזכו לפרסום רב בארה''ב ובעולם. אפילו נשיא ארצות הברית דאז, קלווין קולידג', בירך אותם.

בראיונות שנעשו עמו מאוחר יותר, סיפר קאסן כי לולי אומץ ליבו של בלטו הכלב, לא היה נשאר בחיים במהלך המסע הארוך, ותושבי עיר שלמה חבים לכלב האמיץ את חייהם.

הקופים שנשכו את מלך יוון

אלכסנדר מלך יוון זכור בדברי ימי ההיסטוריה כמלך ריקני, חובב חיות מחמד ושעשועים, שירש את כתרו של אביו המלך בחייו. בשנת 1917 התעקש אביו, קונסטנטין הראשון, כי יוון תישאר ניטרלית במלחמת העולם הראשונה, בעוד ראש הממשלה היווני אלפתריוס וניזלוס עמד על דעתו כי על יוון להצטרף למלחמה בתמיכה לברית המשולשת בריטניה-צרפת-רוסיה.

כוחות צבא צרפתים ובריטים נכנסו לשטח יוון בהזמנת וניזלוס, ואילצו את המלך קונסטנטין הראשון ובנו, נסיך הכתר גאורגיוס לצאת לגלות. בנו השני, אלכסנדר הצעיר, אשר תמך בשאיפות התפשטותה הטריטוריאלית של יוון, הומלך. אולם במציאות הוא היה חסר כל סמכויות של ממש, ולמעשה היווה "חותמת גומי" לראש הממשלה החזק. עיקר תפקידו היה לבקר בחזית ולעודד את כוחות הצבא.

 ב-2 באוקטובר 1920, כאשר טייל המלך עם כלבו בגנים המלכותיים של אתונה, הותקף הכלב על ידי קוף. המלך ניסה להרחיק את הקוף באמצעות מקל, אולם במהלך המהומה נשך הקוף את המלך נשיכה קלה בידו. קוף נוסף הצטרף למתקפה, ובעת הניסיון להרחיקו ספג המלך נשיכה נוספת שהתבררה מאוחר יותר כקטלנית. בתוך ימים ספורים פיתח המלך דלקת קשה, ולמרות סימנים ראשונים של התאוששות, ב-12 באוקטובר מצבו התדרדר וב-25 באוקטובר מת מלך יוון מאלח דם.

לאביו, קונסטנטין הראשון, הותר לשוב לכס המלוכה ביוון. אביו הוביל בסופו של דבר את יוון למלחמת יוון-טורקיה, אשר הסתיימה במפלת יוון, וברבע מיליון חיילים ואזרחים הרוגים, ואף הביאה לסופם את רעיונות ההתפשטות הטריטוריאלית של יוון. וינסטון צ'רצ'יל כתב מאוחר יותר כי "הייתה זו נשיכת קוף שעלתה בחייהם של 250,000 איש".

הסוס ג'ים

מחלת הדיפתריה היא מחלה קשה ומסוכנת, שאחוז התמותה בה גבוה מאד. בארצות הברית לבדה, דווחו לפני פיתוח החיסון למחלה 206,000 מקרי תחלואה בשנה ומתוכם 15,520 מקרי מוות. במאה ה-19 הייתה הדיפתריה אחד מהגורמים העיקריים לתמותת ילדים, אבל בשלהי המאה ה-19 נמצאה סוף סוף תרופה למחלה. בשנת 1901 היה המדען הגרמני אמיל פון ברינג לזוכה הראשון בפרס נובל לרפואה, על פיתוח חיסונים לדיפתריה וטטנוס, חיסונים שהפכו לחלק משגרת החיסונים לתינוקות עד ימינו אנו.

את ניסיונותיו הראשונים במתן החיסון ביצע בהצלחה פון ברינג על סוס חווה בשם ג'ים. מהנסיוב שנלקח מהסוס ג'ים הופקו אלפי מנות חיסון נגד דיפתריה שניתנו לילדים בארה''ב. אלפי ילדים חוסנו בהצלה באותה תקופה, אלא שלסיפור ההצלחה הזה, היו תוצאות טראגיות.

בשנת 1901 מת ג'ים הסוס, לאחר שנדבק בטטנוס. זמן קצר אחר כך, מתה פעוטה מסנט לואיס לאחר שחוסנה בנסיוב שנלקח מהסוס קודם מותו. אחרי מותה של הפעוטה התגלו עוד 12 מקרי מוות של ילדים באיזור שמתו לאחר שנדבקו בטטנוס מהחיסונים המזוהמים.

שרשרת האירועים הטראגיים הובילה לבחינה מחודשת של נהלי מתן החיסונים במאה העשרים והובילה לרגולציה כוללת ולחקיקת חוקים אוניברסליים לבקרת החיסונים ופיקוחם כדי להבטיח שמקרים כאלו לא יקרו שוב, עד ימינו אנו. ברינג עצמו פיתח בעקבות המקרה את החיסון לטטנוס עליו זכה כאמור, בפרס נובל.

הכבשה דולי

ביום שישי, 14 בפברואר 2003, הודיעו מדעני מכון רוסלין שליד אדינבורו, סקוטלנד, על מותה בטרם עת של אחת הכבשים המפורסמות בהיסטוריה, דולי. דולי, למקרה שתהיתם, לא הייתה סתם עוד כבשה, אלא ציון דרך היסטורי ומהפכני בתולדות הביולוגיה של התא. היא זכתה לתהילה ככבשה המשובטת הראשונה בהיסטוריה.

דולי נולדה ב- 5 ביולי 1996, אך הדיווח על הלידה ההיסטורית התעכב עד 23 בפברואר 1997. דולי היתה טליה חמודה שהתפתחה לכבשה בריאה. היא המליטה שישה טלאים, ובהיותה כבת ארבע שנים נראתה בריאה ומאושרת. ואולם כבר ב-1999 החלו עננים קלים להעיב. בבדיקה שערכו החוקרים לתאיה נמצאו טלומרים קצרים מהצפוי מכבשה שנולדה אך שלוש קודם לכן. טלומרים, למקרה שלא ידעתם, הם מבנים מיוחדים השוכנים בקצות הכרומוזומים, מבנים שמתקצרים והולכים, "נשׁחקים" עם הגיל, כשגדל מספר החלוקות שהתאים עברו למן היווצרות העובר. מחקרים שנעשו חשפו כי עכברים בעלי טלומרים קצרים במובהק, פרוותם מאפירה בטרם עת, הם מרבים לחלות בסרטן ולעיתים קרובות מתים בגיל (כרונולוגי) צעיר.

מאוחר יותר חלתה דולי בדלקת פרקים, מחלה מוכרת בכבשים, אלא שהיא מופיעה בדרך כלל בכבשים מבוגרות יותר מהגיל בו נתגלתה בדולי – חמש וחצי. יתר על כן, המחלה היתה לא רגילה ביחס לגילה של דולי וגם מאפייניה היו חריגים: הדלקת הופיעה במפרקי הרגליים האחוריות, מקום שכרגיל אינו נפגע מדלקת פרקים. מכל מקום דולי הגיבה היטב לתרופות והיתה תקווה שמדובר בסך הכול בחוסר מזל רפואי, ולא בסימן לבעיות מהותיות של תהליך השיבוט. אך לאחר שהתגלתה בה מחלת ריאות מתקדמת גאלו אותה החוקרים מייסוריה בהמתת חסד.

הכבשה דולי היוותה פריצת דרך בעולם המדע בתחום השיבוט הגנטי. מאז שיבוט זה שובטו חיות נוספות, כגון חתול, פרה וכלב. שיבוטה של דולי חולל סערה ביו אתית, כשרבים הביעו חששם מפני שיבוט קרוב של בני אדם. שיבוטה של דולי העלה את הנושא לסדר היום במקומות רבים, ובכמה מדינות, כולל ישראל, חוקקו חוקים נגד שיבוטים.

השימפנזה קונגו

לא תמיד זוכים אמנים דגולים להערכה על פועלם בזמן אמת, וינסנט ואן גוך הוא המפורסם שבהם, אך לא היחיד. אמן נוסף שזכה ללעג ולבוז על יצירותיו הוא קונגו, אמן צנוע שהתמחה באמנות מופשטת בשנות החמישים. קונגו צייר למעלה מ-400 תמונות, אבל המבקרים לא התלהבו, וקונגו ויתר בטרם עת על תחביבו ועל הבטחות לקריירה מצליחה.

כיום אין ספק שקונגו סבל מדעות קדומות ומביקורות מזלזלות רק בגלל שנולד, לרוע מזלו, כשימפנזה. הוא נולד בגן החיות בלונדון בשנת 1954, ובגילאי שנתיים-ארבע צייר 400 תמונות. אנשים שעבדו עם קונגו על יצירותיו סיפרו כי השימפנזה למד מהר מאוד להשתמש בעפרונות ובמברשת צבע, והבין כי עליו לצייר באמצעותם ולא לאכול אותם. קונגו נהג לסמן כי סיים לעבוד על יצירה בכך שסירב להרים את המברשת מהרצפה. בגיל עשר, מת האמן השעיר משחפת.

אחד ממעריציו של השימפנזה המוכשר היה הצייר הנודע פאבלו פיקאסו, שקיבל במתנה את אחת התמונות שצייר קונגו ותלה אותה בסטודיו שלו. לאחר מותו זכה האמן הנזנח לעדנה, כאשר ציוריו נכללו בתערוכה מיוחדת של אמנות שימפנזים בשנת 2005, אותה אצר חוקר החיות דזמונד מוריס. מבית המכירות הפומביות "בונהאמ'ס" שבמרכז לונדון נמסר כי שלושה מציוריו, שנמכרו יחד, עוררו עניין "פנטסטי".  לבסוף זכה בהם אמריקני חובב אמנות מודרנית בשם הווארד הונג, ששילם 12 אלף ליש"ט (כ-96 אלף שקלים) עבור התענוג המפוקפק.