הפחד הכי גדול של ההורים: מה יקרה כשנסובב את הגב

הם ישבו אובדי עצות אצל יועץ מומחה בחינוך, מתוסכלים וקצת מיואשים.

"מה לא נתנו לילד הזה? כל מה שהוא רק ביקש", אמר האב.

"השקענו הרבה מזמננו להעניק לו אהבה וחום, הרבה מכספנו, ותפילות כל יום שישי מול הנרות", בכתה האם.

"איך יכול להיות שדווקא הוא ירד לתהום? מה חסר לו בבית? מה עשינו לא נכון?".

הוא היה הילד הכי טוב בכיתה, כל המורים אהבו אותו ותמיד דיברו בשבחו, ילד שקט, צנוע ממושמע...

אז מה באמת קרה? איך יכול להיות שדווקא הילד הכי ממושמע והכי טוב ירד מהדרך ופזל לכיוונים אחרים? ושההורים חסרי האונים לא רק שלא הועילו לילדם אלה הזיקו?

חינוך מתחיל מגיל קטן עד גיל 12.

אחרי גיל 12 הילדים כבר מתנהגים כפי שחונכו או לא חונכו, כפי שהורגלו ולמדו בבית. יש להם דעות משלהם ורצונות משלהם, והרבה יותר קשה לחנך אותם.

אז כיצד יתכן מצב שבו אנו נשקיע, נקנה, ניתן, ננזוף, נעניש, נסביר ובסופו של דבר הילד יגיע לגיל שבו יעשה ההיפך ממה שהתחנך? ההיפך ממה שהורגל בבית? ולפעמים לצערנו הרב גם יפזול למקומות בכלל לא רצויים ולא לרוחנו?

הדבר הבסיסי והמכריע ביותר הוא ההבדל בין חינוך לאילוף!

אילוף – הוא מצב שבו מרגילים ילד להתנהג או לא להתנהג בצורה מסוימת ממקום של קביעת עובדה, וכפיה.

לכל אדם / ילד / יצור אנושי יש תכונה בנפש להיות בוחר, להיות חופשי להחליט מה לרצות ומה לדחות, ולכן אף אחד אינו יכול לשלוט בנפשו של ילד ובבחירתו. לכל אחד, גם לילד, יש בחירה משלו.

אך מכיוון שאנו ההורים, ונבחרנו להיות המחנכים של ילדינו, עלינו לדעת כיצד לעשות זאת בצורה נכונה. כיצד לגרום לילד להיות מושפע ממה שאנו מלמדים או מחנכים אותו, כי מעשיו של אדם ישפיעו על נפשו ויוטמעו בו רק אם ירצה בכך. אך אם ירגיש כפוי – ייווצר אצלו מצב הפוך: לא רק שלא יפנים, אלא ידחה וימרוד.

לכן כל פעולה חינוכית שננקוט – גם אם היא ממקום של אהבה ורצון טוב, אם הילד יבצע אותה שלא ממקום של בחירה – זהו אילוף, ולא חינוך.

חינוך – עיצוב הרצונות של הילד. לא הקניית הרגלים בלבד, אלא טיפוח רצונותיו החיוביים. במילים פשוטות – לגרום לכך שהוא ירצה מעצמו לעשות את הדברים.

אז כיצד נחנך ולא נאלף?

תפקידנו, ההורים, לחנך – לסייע לילדים לרצות בטוב ולבחור בו, ולא ח"ו להילחם ולכפות נגד רצונם, כי אז, חלילה, שכשיש באפשרותם להיות חופשיים – הם מורדים ובועטים.

כיצד נעשה זאת?

לדוגמא, אם אנו רוצים לחנך את ילדינו לברך לפני אכילת דבר מה.

1.נזכיר ברמז ובחיוך לברך: "שכחת לברך, מתוק", ולא בגערות ובהטפות כגון "איך אתה אוכל בלי ברכה", או "מה קרה לך? איך אתה שוכח?!", או "נו-נו-נו!" – כל מיני דיבורים ורמזים שמייצרים התנגדות ואינם ראויים.

אוירה נעימה ושמחה תיצור אצל הילד התניה חיובית, ותגרום לילד לזכור בפעם הבאה ממקום של רצון ובחירה ולא ממקום של כפיה ושנאה, או רצון לרצות את אבא, כדי שלא יכעס שוב. אבל עדיין, מכיוון שהוא לא בחר בזה בעצמו, תהיה לו התנגדות פנימית. ולכן לאחר שהוא בירך (ולא לפני! – ועל כך במאמר נפרד) נעודד ונחזק את הברכה שהוא ברך, ואת המעלה שלו בתור אחד שמברך.

כיצד?

1. נספר לילדים סיפורים על חשיבות הברכות ומעלתן, כמה ד' שמח ומה קורה בשמים כשאנו מברכים וכיצד הילדים מרוויחים מכל ברכה (כבר מגיל קטן).

2. באופן כללי נספר סיפורים על צדיקים, כיצד התנהגו וברכו, ונקשר את זה לעולם של הילדים – שהם עכשיו כמו הצדיקים.

3. נעודד את ילדינו עידוד אמתי ונכון, כדי לשמח אותם, עידוד קצר ומדויק וללא סופרלטיבים. לא "איזה ברכה מדהימה, פששש, וואווו, אתה גדול הדור", אלא "ברכת יפה, כל הכבוד", או "שימחת אותי, ממש ברכה מתוקה", או "איזה כיף לשמוע אותך מברך".

4. לחפש כמה שיותר פעמים שהם מברכים מעצמם, ואז זו ההזדמנות להפנים את הברכות ללא שום התנגדות.

מטרת החינוך היא הפנמה – לסייע לילדים שלנו לבחור בטוב, לשדל אותם לרצות בערכים נכונים ולהטמיע זאת בנפשם.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il