סיון רהב מאיר: זהירות, משעמם במדבר!

אחרי חטא המרגלים, נגזר על העם להישאר 40 שנה במדבר. מיד אחר כך מגיעה פרשת קורח, שמתארת מחלוקת עצובה בין קורח ואנשיו לבין משה ואהרון. למה שני הסיפורים האלה מופיעים בזה אחר זה? מה הקשר ביניהם?

הרב בן ציון פירר כותב ששורש העניין הוא חוסר מעש, שעמום: "כשזמנו של האדם בידו – הוא צריך לעשות משהו. וכשאין לאדם מה לעשות – הוא עושה מחלוקת". העם פשוט ידע שיש לו עכשיו 40 שנה במדבר. רובם גם ימותו שם. כבר אין דריכות באוויר, לא צריך להיערך לקראת הכניסה לארץ, אין איזה יעד גדול או מטרה מידית, והתחושה שהזמן פשוט נשרף ועובר הובילה למחלוקת. אם כולם היו נמרצים ועסוקים במשהו – קשה להאמין שהייתה פורצת מריבה של כבוד, קנאה ואגו.

חומר למחשבה לקראת החופש הגדול?

הכול אפשרי?

כשפניתי אתמול מהאולפן אל עורך חדשות החוץ ערד ניר שנמצא בסינגפור, אמרתי ששנינו לא חלמנו שאי פעם נדבר בשידור על מפגש בין נשיא ארצות הברית למנהיג צפון קוריאה. העולם כולו עוקב בתדהמה אחרי הפגישה הצפויה בין שני היריבים המרים האלה, אחרי מלחמה בת 68 שנים, המלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה המודרנית. משעשע לראות את כולם מנסים לחזות כעת ברצינות מה יקרה בפגישה. הרי מדובר בשני אנשים כל כך לא צפויים.

כללי המשחק משתנים, לטוב וגם לרע. אינטרסים חדשים מופיעים, פרדיגמות ישנות נעלמות, דברים מפתיעים קורים. מי דמיין למשל שאמריקה תפרוש במפתיע מהסכם הגרעין עם איראן, שהשגרירות האמריקאית תעבור לירושלים או שמנהיג אוסטריה החדש, סבסטיאן קורץ, יבוא לארץ ובניגוד למדיניות האיחוד האירופי – יגיע אישית לבקר בכותל (כן, הוא עשה זאת השבוע). כל ההתרחשויות האלה שוברות הרבה משבצות ומסגרות כתובות מראש, שכבר לא תמיד עובדות. התרגלנו לחשוב בצורה מסוימת. דורות של פרשנים, אקדמאים, משפטנים ומוסדות מחקר חינכו אותנו לכך.

המקורות שלנו הרי מלאים בציפייה לא להיתקע, להתחדש, לא לחיות בהעתק-הדבק: "וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה", "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר" וכמובן – הביטוי היפה כל כך – "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". מצד אחד חידוש, מצד שני כקדם. האם רוח של חדשנות יכולה לסחוף גם אותנו? לא, לא רוח של טראמפיזם, אבל כן רוח שמגלה שאפשר גם אחרת. שהאדם, העם והעולם יכולים להשתנות. שהחיים הציבוריים, וגם האישיים, לא חייבים להתנהל באופן אוטומטי וצפוי מראש.

הגעת ליעד או המשך בדרך?

מה יותר כיף לשמוע – "אתה מושלם", או "בוא תשתפר"? קורח משמיע באוזני הציבור בפרשת השבוע אמירה מחניפה ונעימה: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". הוא מתסיס את הציבור נגד משה רבנו, ובעצם אומר: למה הוא חושב שהוא יותר מאיתנו, כולנו יצאנו ממצרים וקיבלנו תורה בהר סיני, כולנו קדושים, מגיע לנו. הפופוליזם הזה נשמע טוב, כמו קריאה יפה לשוויון ואחווה, אבל שימו לב מה הגישה שמשה רבנו דרש מהעם, רק לפני כמה שבועות: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". ההבדל בין "כולם קדושים" לבין "קדושים תהיו" הוא עצום: קורח מדבר בלשון הווה. הגעת ליעד. מגיעות לך רק זכויות. משה מדבר על העתיד, ועל חובות. הוא אומר שהקדושה היא משימה תמידית. שכולנו צריכים להתפתח, לצמוח, לעלות ולהתעלות. האחד מחניף, השני תובע. הפרשה מציבה אותם השבוע זה מול זה, כדי שנבחר.

להפוך בין טוב לרע

מדהים איך האוויר סובל הכול. הלילה, בדיון סוער, החליטה עצרת האו"ם לגנות את ישראל על התנהלותה בעזה, אבל ההחלטה של עשרות מדינות לגנות במקביל את חמאס – נפסלה. כאילו ישראל מפעילה כוח סתם, בלי שיש ארגון טרור שפועל ממול. כאילו אין הבדל בין מי שמגן על עצמו לבין מי שמנסה לפגוע.

צביעות כזו שהופכת בין טובים לרעים אינה סיפור חדש. פרשת השבוע, קורח, מזכירה לנו שכבר אלפי שנים פופוליסטים יכולים פשוט להפוך בין שחור ללבן. בתחילת הפרשה קורח ואנשיו שואלים את משה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ?". משה הוא כידוע העניו מכל אדם, מופת של צניעות, אבל דמגוג טוב יכול להאשים אותו, לא פחות, בהתנשאות. האוויר, כאמור, סובל הכול.

וזה לא מפסיק שם. הנה עוד משפט מדהים שיוצא מפיהם של אנשי קורח כלפי משה ואהרון: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר?". רגע רגע, שימו לב לערמומיות: את הביטוי הנפלא "ארץ זבת חלב ודבש", שנאמר על ארץ ישראל – הם מעזים לומר על מצרים. משה הוביל אותם החוצה משעבוד נורא, מעבודת פרך, אבל הם מסוגלים לקרוא למצרים "ארץ זבת חלב ודבש", לא פחות. אפשר לשים לב ולחשוב בעקבות הפרשה על עוד דוגמאות שבהן אנחנו שומעים סביבנו היפוך מוחלט בין טוב ורע. שלא נתבלבל כמו אנשי קורח.