רציתי להזכיר לך את מה שהבטחת שלעולם לא תשכחי

היוש!
מה העניינים? איך הולך?
עבודה, פרנסה, בעל, ילדים.
לא פשוט, אה?
עומס, מטלות, חיים תובעניים...
טוב שיש לך כמה דקות לקרוא, זה חשוב.
תגידי, יש מצב שאת מניחה לרגע את כל הדאגות בצד, ומפליגה אחורה, איזה חמש-עשר שנים ככה, לגיל שהיית רווקה מצפה?
זוכרת?
זוכרת כמה חיכית, כמה התגעגעת?
כמה הרגשת את החוסר הזה בבן זוג?
זוכרת את הלילות שחזרת מחתונות, מרגישה חזק חזק שיבוא כבר, ודחוף...?
זוכרת את ההתלבטויות, קטנות וגדולות שהיו, ולא היה עם מי לחלוק אותן, להתייעץ, לכוון?
זוכרת כמה התרגשת מהקידום בעבודה, ונורא רצית להתקשר אליו לספר, אבל לא ידעת אפילו איך קוראים לו...?
זוכרת את הלילות, במיטה לבד בחדר, מנסה לדמיין אותו, איך הוא יאהב אותך, יעריך אותך,
איך בכלל יראו החיים עם בעל, ככה שעוברים הכל עם עוד מישהו יד ביד...?
זוכרת איך רצית גבר כזה, שיהיה רק שלך?
איך נורא נורא רצית כבר להעריץ אותו?
זוכרת איך כמהת לאהבה?
זוכרת את התכנונים שלך על ארוחות ערב מושקעות ואישה שמקשיבה בהערצה לכל מה שהוא אומר?
זוכרת שקנית שמלה מהממת ואמרת יא, חבל שהוא לא רואה, הוא בטח היה אוהב...?
זוכרת שנסעת לנופש עם חברות ודמיינת את היום שתיסעו לכם ככה, לכמה ימים, ליהנות?
זוכרת את שמחת תורה? שעמדת שם במחיצה מתפללת בדמעות לראות גם אותו בין הרוקדים, להתגאות בו, להכין לו סיומים מושקעים, לחכות לו בשמחה כשהוא חוזר מהלימוד?
זוכרת כמה רצית לבשל במטבח ולשמוע אותו לומד שם בסלון?
זוכרת? זוכרת כמה הרגשת לבד, לבד, לבד. לבד!
זוכרת? מצליחה להתחבר?
אז אני מקווה שהכל (או חלק) התגשם.
אבל היי, עצרי שניה, לפני שאת מתחילה להיזכר בכל מה שרצית כל כך ולא קיבלת, האם את מוכנה לוותר על כל מה שיש לך היום ולחזור לשם, לימי הבדידות האלה?
האם את זוכרת להעריך את מה שיש לך היום, או שכ"כ התרגלת לטוב הזה, שהפך מובן מאליו?
את מעריכה את זה שיש לך שותף? שיש אהבה?
שיש מישהו שתמיד שם, ורק בשבילך?
אז זהו, רק באתי להזכיר את מה שאז, ברווקות, הבטחת לעצמך שאף פעם לא תשכחי...