הרב זמיר כהן: חוקי השימור

לנוכח רוח הרחוב, הסכנות האורבות בכל פינה והתוצאות הרות האסון, חשש טבעי מקנן בלבו של כל הורה החרד לעתיד ילדיו. ובפרט בקרב משפחות השבים בתשובה, החשש קיים שבעתיים. האם אנו מחנכים כראוי? הרי לא ראינו דוגמא אישית אצל הורינו כיצד מחנכים לתורה ולמצוות, ואולי אנו טועים מבלי לדעת?

והשאלה שנכונה לכל הורה: האם יש משהו מיוחד שבידינו לעשות בנוסף לתפילה באופן קבוע?

ובכן, בחינה מדוקדקת של הנופלים, מעלה כי בדרך כלל הגורם הוא אחד משלושה:

- הקצנה בחינוך לאחד הצדדים. כלומר, סגירוּת והחמרה יתירה, או פתיחות ופשרנות יתירה.

- חוסר מסוגלות של הילד לעמוד באתגרים הלימודיים המקובלים.

- זלזול בתלמידי חכמים שאינם שייכים לצד "הנכון".

ונבארם אחד לאחד.

קו החינוך התורני על פי דרישות התורה, מאוזן באופן נפלא, ורווי חוויות חיוביות הנעימות לילד הצעיר לא פחות מלהורה ולמחנך המבוגר. ובלבד שההורה והמחנך ישכילו להטעים לילד את המתיקות שבמצוות באמצעות הסברה נכונה, ובעיקר על ידי דוגמא אישית של רגש ושמחה במעשה המצוות. ילד הגדל כשהוא חסר את חוויית הנעימות שבמצוות, גדל מתוך תחושת מחְנק מסוכנת, העתידה ללכת ולהתגבר ככל שהוא יגדל יותר. וכפי שהמחיש זאת הגר"ש וולבה זצ"ל בעניין הפעלת לחץ מופרז על הילד, כי ילד כזה דומה לקפיץ. ככל שהקפיץ יילחץ יותר, כך יעוף יותר לגובה כאשר ישתחרר. והרי כבר לימדונו חכמינו ז"ל (סוכה מב, א) כי החינוך תלוי בבשלותו של הילד לנושא החינוכי. דבר התלוי לא רק בגילו, אלא גם באופיו ואפילו במצב רוחו הכללי של הילד.

מאידך, הורים המאפשרים לילדם פתיחות יתירה באמצעות שימוש באמצעים טכנולוגיים שהוכרזו כפסולים, וטיולים ובילויים במקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם, הם אמנם עושים זאת מתוך אהבת ילדם וטוב לבם, כדי להפוך אותו למאושר באדם. אך אינם שמים לב שחשיפתו למה שבעיניהם נראה כשר לחלוטין, פותחת את הפתח למה שאינו כשר, עד ההתדרדרות המחרידה שנחשפת כאשר כבר מאוחר. או אז הם נזכרים כיצד הסתכלו על הנחיותיהם של גדולי ישראל כקיצוניות מדי, אבל החלב כבר נשפך וכלל לא ברור אם יהיה אפשר לאוספו.

ככלל, הדריכונו רבותינו ז"ל בגמ (סוטה מז, א) כי הדרך הנכונה בחינוך היא "שמאל דוחה וימין מקרבת". הרעפת חום ואהבה בעוצמה ובשפע רב כיד ימין החזקה, ועם זאת הצבת גבולות ברורים וגדרים בעדינות המוגדרת תקיפות חביבה כיד שמאל החלשה. וכשהילד גדל מתוך איזון נכון והדרכה נכונה, הרי הוא מגיע למסקנה ברורה שהדרך לחיות טוב ונכון, חיים של אושר ושמחה, היא רק דרך החיים על פי הנחיות התורה. ואם ילך לדרך אחרת, יאבד את עולמו – גם את העולם הזה שלו. כנרמז בדברי הקב"ה לישראל (שבת פח, א): "אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם". ומדוע לא אמר "פה" תהא קבורתכם? התשובה היא משום שלא מדובר בעונש, אלא בתוצאה. אם תעזבו את דרך התורה, להיכן שתלכו תגלו ששם תהא קבורתכם. כי טוב סחרה מסחר כסף, ונחמדים דבריה מזהב ומפז רב.

* * *

הגורם השני הוא חוסר מסוגלות של הילד, מסיבה טבעית או אחרת, לעמוד באתגרים הלימודיים המקובלים. הלחץ הלימודי המקובל היום לא היה מקובל בעבר, וכפי שמעידים גדולי המחנכים. מעולם לא היו דרישות הישגיות כה גבוהות כבזמנינו, שכשילד שאינו צועד בתלם המקובל נתפס מיד כסוג ב. דבר המחריף שבעתיים בהגיעו לגיל הישיבה קטנה. הוא יכול להיות ירא שמים ובעל מידות טובות הרבה יותר מחבריו בעלי ההישגים הלימודיים הגבוהים, אך מאחר שאין הוא מוצא ישיבה שתלמידיה יראי שמים ובעלי מידות טובות שתסכים לקבלו, וגם אם יתקבל היא אינה ברמה לימודית המתאימה לו מ - הרי הוא נאלץ להיכנס לישיבה שאינה מתאימה לאישיותו, ומכאן קצרה הדרך להיכרות עם חברים שאינם ראויים, ולסוף הבלתי נמנע. ואם עקב לחצי הורים ומכרים הוא התקבל לבסוף לישיבה ברמה לימודית גבוהה - הרי הוא משתעמם בשיעורים. ושעמום מביא לידי בטלה ולדלת החוצה.

אמנם גורם זה אינו תמיד תלוי בהורים. אך חובת השעה היא לפתוח ישיבות לבחורים יראי שמים ובעלי מידות טובות, המבססות את עיקר הלימודים על בקיאות והלכה. מצוי מאוד שבחורים שאינם חריפים ניחנו בזיכרון מפליא, ובדרך כלל הוא מעל הממוצע. וכדברי חז"ל בעניין סיני ועוקר הרים. מגמה חיובית זו שכבר החלה, זקוקה לעידוד ושיתוף פעולה מצד ההורים. ובלבד שיתברר מעל כל ספק שהבחורים נבררים בקפידה והנם יראי שמים ובעלי מידות. אך טעות תהיה להתעקש על ישיבה בעלת שם משיקולי כבוד, כאשר כמעט אין סיכוי לבחור להשתלב בשיעורים.

* * *

והגורם השלישי נכון לתמיד, אך אקטואלי מאוד בעתות מחלוקות בין גדולים או בין חצרות, ובתקופת בחירות.

מלבד היות כבוד התורה ערך עליון ביהדות, הוא מהווה גורם מרכזי בשאיפה לגדלות תורנית של הילד הרך. הילד חי בעולם טהור של אמונה וקרבת ה, ורואה בגדולי ישראל - כפי שנכון וצריך לראות – את פסגת השלימות האנושית. פסגה קסומה זו, שהיא עבורו בגדר אל תגעו במשיחי, מזדעזעת קשות אם חלילה הוא שומע את אביו מדבר בזלזול ובהיתול על תלמיד חכם, ובפרט אם מדובר במי שמקובל אפילו אצל חלק מהעולם החרדי כנמנה עם גדולי הדור. הנזק הנגרם באותה שעה לנפשו הרכה ולשאיפותיוהתורניות בלתי ניתן לתיאור. הוא חש כי "אתה יכול להגיע לשורה הראשונה, אבל אתה אפס". וזאת מלבד איבוד מתן המשקל הראוי להיות בלבו לדעת תורה ולהוראות גדולי ישראל.

ובקצרה, נדרש נס גלוי שילד השומע בביתו את אביו מבזה תלמידי חכמים, יצא בעצמו תלמיד חכם. גם לא ברור שיגדל ויהיה ירא שמים, כשאיפת ותפילת הוריו, שהלא הוא שמע מאביו דברי זלזול בתלמיד חכם גדול המוחזק לירא שמים! וזאת מבלי להיכנס להכרזת הגמ (שבת קיט, ב) שכל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו. ובמקום אחר (סנהדרין צט, ב) הגדירו: מיהו אפיקורוס? זה המבזה תלמיד חכם! אמנם על דברי חז"ל אלה מן הסתם ישיב האב המבזה שעל פלוני לא דיברו... אבל על הנזק הבלתי הפיך שנגרם לילד בוודאי - אין תשובה.

לא לחינם כללה התורה את הציווי על היראה מתלמידי חכמים בפסוק את "ה אלקיך תירא" (בבא קמא מא, ב). משום שאם היראה מתלמידי חכמים פגומה, גם יראת ה נפגמת בהכרח.

ולסיום, מעשה שהייתי עד לו באחת ממערכות הבחירות. ילדיו הקטנים של תלמיד חכם הגר בשכונתנו, רצו לקראתו וסיפרו לו בהתפעלות שחברים מכיתתם קרעו מודעות בחירות רבות של המפלגה המתחרה. והוא, מיד הרצינו פניו ובמבט כאוב פנה ואמר להם: "הם עשו טעות חמורה. אנחנו מצביעים למפלגה פלונית, כי כך הורו לנו רבותינו גדולי התורה. אבל שכננו ועוד רבים אחרים צריכים להצביע דווקא למפלגה השנייה, כי כך הורו להם רבותיהם גדולי התורה. אנחנו לא אויבים. כל אחד צריך לפעול כפי שרבותיו מורים לו". זהו חינוך!

והאמת והשלום אהבו.