לפעמים "הצלחה" היא לגרוב גרביים בלי עזרה

בשבוע שעבר התגלגלה לאיזה אתר תמונה שלי מפעם, מהגלגול הקודם. בבקשה אל תחפשו אותה.

כשפתחתי לקרוא איזו כתבה שבכלל לא קשורה אלי, לא דמיינתי שהתמונה תהיה שם ותיתן לי זבנג לפנים. אבל היא שם, והלב שלי החסיר פעימה. האינסטינקט שלי היה לרתוח מכעס. מה יש להם, לאנשים האלה? הם לא מבינים מה זו תשובה? טוב, ברור שלא. אבל מה, לא ברור להם שאני ממש לא בעניין להעלות דברים מהאוב? אין לי שום אמירה בסיפור הזה? לא, אין לי. אני מבינה טוב מאוד מהם חוקי המשחק הדוחה הזה, בגלל זה יצאתי משם. אבל בכל זאת, אין התחשבות?! בפעם השנייה שהבטתי בתמונה, הופתעתי. הופתעתי לגלות מה הרגשתי כשהסתכלתי לעומק, עליה ועלי. נשמתי עמוק, הסתכלתי על עצמי שהביטה בי מתוך התמונה.

הסתכלתי וראיתי מישהי בת 26, יפה, צעירה, רזה, מצליחה. מישהי שחשבה שהיא בשיא הקריירה שלה. הסתכלתי עליה, ובמקרה הטוב היא הרגישה לי מוכרת. זאת אומרת, אני יודעת שהיא זו אני. אני יודעת שלשתינו יש אותן פנים, פלוס מינוס קמטים וכמה קילו. אבל הסתכלתי עליה, ולא זיהיתי את עצמי בתוכה. הסתכלתי עליה ופתאום המון דברים עלו לי. הצער שלה, המרמור, המקום הלא שבע. לא נחת, לא ממון, לא הצלחה. באף מדד מאלו היא לא נהנתה, לא שמחה, לא הרגישה מלאה.

הסתכלתי וראיתי מישהי שכל כך ברור לי למה היא חזרה בתשובה. איך מתוך מערבולת העיתונות המפרגנת, מתוך הביצה, התוכניות, הקמפיינים, היא בחרה לקום וללכת. מאותה נקודת בחירה בדיוק אני מתחילה לזהות בה את עצמי, את מי שצמחתי להיות.

אני יודעת שאותו רגע מכונן שבו הפסקתי להסתכל החוצה והתחלתי להתבונן פנימה, הוא ההפך הגמור של כל מה שלימדו אותי. חונכתי להישגיות, להצלחה, לתוצאות נראות. חונכתי לחפש את השם שלי (לא את ה' שלי) על כוכב המנצנץ בשמיים במיוחד עבורי. הערך המקודש שנקרא "הצלחה" גרם לי לעזוב את הבית, לטוס 9,874 ק"מ ולהקריב את הגוף שלי על מזבח הבלט. חונכתי לרצות יותר. גבוה יותר, מוצלח יותר, הרבה יותר. וברגע מזוכך של חסדי ה', בחרתי אחרת. בחרתי לצאת מהמרוץ. בחרתי להגיד "לא" לכל הזהב שהציעו לי. כי כל הזהב בעולם לא היה הופך אותי למאושרת. למה? כי לא הייתי שמחה בחלקי. את החלק הזה לא למדתי. אז כשאני מסתכלת על מה שעברתי מאז אותו רגע שהחלטתי לצאת לדרך חדשה, אני מבינה שיחד עם כל הדברים ששיניתי, גם ההגדרה למילה "הצלחה" עברה בתוכי שינוי של שמיים וארץ.

להצליח לגרוב גרב

ההגדרה המילונית של הצלחה היא: "הגעה ליעד הרצוי או הנדרש. עמידה במשימה או במטרה. הישגיות, שגשוג, פריחה, כינוי לאדם או דבר שזוכה לפופולריות, הכנסה כלכלית, הערכה רבה". מדהים עד כמה ההגדרה הלשונית רחוקה מאיך שהיא מרגישה במציאות. יבשה מכל רגש של מה שהמילה הצלחה עושה לנו בגוף, באגו, בנפש. היום מאוד ברור איך נמדדת הצלחה: כסף, מעמד, תואר תעסוקתי, תואר אקדמי, כוח, השפעה, מספר עוקבים ברשתות החברתיות, אפילו חיקוי בארץ נהדרת. האמת, הייתי קרובה לזה. לסמן וי על כל הרובריקות של מה זה אומר להצליח. אבל אין יצר הרע גדול מזה. יש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו קמפיין, רוצה שניים. קיבל תפקיד, רוצה יותר גדול. אין לזה סוף. לחור חסר השובע שלי לא היה סוף. אז מתי בדיוק יכולתי להרגיש מוצלחת ומצליחה? לא היה לי פנאי, המרמור של להסתכל על חצי כוס הריקה שאב ממני כל הרגשת שמחה.

לקח לי הרבה מאוד זמן והמון התבוננויות פנימיות להבין מה היא הצלחה בעיני. וה', מצדו וברחמנותו, מעמיד אותי בפני ניסיונות שעתידים לעשות סדר בבלגן בראש, להעיף החוצה כל מיני תפיסות שגויות שחלחלו למוחי. בשבועות האחרונים בעלי שכב במיטה עם פריצת דיסק כואבת במיוחד. את התפילות הוא התפלל בשכיבה, את הארוחות העליתי לו לחדר, את הקידוש עשה כשכולנו סביב המיטה. לקראת חג השבועות התפללתי שיצליח לרדת ולשבת איתנו בשולחן החג. גררתי את השולחן לספה כך שהוא יכול להיות איתנו, בשכיבה. עד הרגע האחרון לא ידענו אם הוא יצליח לרדת במדרגות. אבל הוא הצליח. היה לנו חג מאושר ממש. כמה ימים אחרי זה, הוא הצליח לגרוב גרביים. כמה ימים אחרי זה, הוא הצליח להיכנס לאוטו וללכת למשרד. פתאום הצלחה לא נמדדה בכסף או בכמה מוצלח היה האירוע שהחברה שלו הפיקה. הצלחה הייתה לישון בלי כאב, לעמוד בלי שהאצבע הקטנה ברגל תירדם. אין ספק ששנינו הבנו את המסר.

אז כשאני מסתכלת על התקופה האחרונה, היא מחדדת לי מה אני מחשיבה להצלחה. הצלחה בעיני היא פנימיות. אני רואה עבודה קשה שאי אפשר לתלות את התוצאות שלה על הקיר. אני רואה מיליון דברים ש-99 אחוזים מהם הם לא חומריים. הצלחה בעיני נמדדת ברגעים קטנים, בלהסתכל מהצד ולראות את הילדים תומכים האחד בשני. לראות את הילד שלך עושה חסד כי הצלחת להנחיל לתוך הנפש שלו את הערך הזה. להצליח להישאר בזוגיות טובה, ללמד את הילדים מה זו אהבה. לפתוח את הלב. להכניס שבת בלי צרחות. להכין עוגת שמרים פרווה. לכתוב טור שייכנס ללב. לעשות התעמלות למרות העייפות. לגנוב שעתיים של שיחה עם הבעל. ללמוד פרק משנה עם הילד. לכבד הורים. להתפלל בכוונה. להתפלל גם כשאין כוונה. להתגמש מחשבתית. לבחור בחירה שלא חשבת שתבחר, לסלוח לעצמך. לסלוח לאחר. לתת. לתרום. להיות נדיב. לשתוק. לא לכעוס. לא להתפרץ. לקבל את האחר. להאיר פנים. לעבוד על המידות, להיכשל ולקום עוד פעם. וכן, לפעמים הצלחה זה להצליח לרדת במדרגות ולגרוב לבד גרביים.

מתכון לסלט שורשים

ענגי שלחה לעדן סלט, היא הכינה בערך. עדן שלחה לי סלט. הכנתי בערך. לג׳סיקה שלחתי תמונה של הסלט, היא הכינה בערך. בקיצור, טלפון שבור של סלטים.

חומרים:

3 גזרים מקולפים

2 סלקים קטנים (רצוי אורגניים) מקולפים

1 שורש פטרוזיליה מקולף

1 שורש סלרי מקולף

2 גבעולי בצל ירוק

1/2 כוס פרוסות שקדים

2 כפות שומשום שחור/רגיל

לרוטב:

10 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי קלוף

1/8 כוס מייפל

1/8 כוס חומץ אורז

1/8 כוס חומץ תפוחים

1/4 כוס שמן (לא זית)

קורט מלח

כמה טיפות שמן שומשום

זסט קליפת לימון

אופן ההכנה

מגרדים את השורשים במנדולינה או במעבד מזון עם דיסק הפרוסות. צריך להגיע למצב שהשורשים פרוסים דק וכך הסיבים פחות מורגשים.

במעבד מזון טוחנים יחד את כל הרכיבים חוץ מקליפת הלימון.

במחבת חמה קולים לשתי דקות את השקדים והשומשום.

מערבבים את השורשים, השקדים, השומשום והבצל הירוק.

שופכים את הרוטב מעל.

אם לא אוכלים ישר אחרי ההכנה, להוסיף רק לפני ההגשה את השקדים והשומשום.

הרוטב נשמר במקרר בכלי אטום כשבוע.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".