מהו הפנס שבאמצעותו מאיר אמיר מויאל? ראיון עם היוצר הכי מושחז

סיפור ילדות שמלווה אותך?

"יש המון, אבל אחד העיקריים שמלווים אותי, על אף שאיני גאה בו – הוא הסיפור הבא שחוזר בהרבה נקודות בחיי. רציתי עצמאות כלכלית מאז שאני זוכר את עצמי. בגיל 7 בערך היה לי חבר טוב בשם אילן. יום אחד הגעתי אליו, והוא סיפר לי שאמא שלו הביאה לו דמי כיס בסך 5 ₪. רציתי את הכסף הזה כדי שאוכל לקנות ממתקים, ואמרתי לו שאם הוא יביא לי את הכסף הזה – אני אכין לו קייטנה. הוא הסכים ונתן לי את הכסף.

"מאוחר יותר, כשהלכתי הביתה, נפלה עלי תחושת מועקה כבדה מאוד, על כך שלקחתי כסף עבור משהו שלא יכולתי לספק. למזלי אמא שלו השיגה אותי וביקשה שאחזיר לו את הכסף, אבל עד היום אני מפחד מאד לקחת כסף על עבודה שאני לא בטוח שאוכל לבצע ולתת בה ערך מוסף".

נקודה יהודית שאתה מתחבר אליה באופן אישי?

"זה אולי בנאלי, אבל יום המנוחה. כמי שחי ברשת, וצריך להיות מחובר כל הזמן כדי להגיב לכל ענייני אקטואליה, הניתוק ה'כפוי' הזה מכל אמצעי התקשורת הוא חשוב מאד עבורי. המנוחה והזמן המשפחתי הם קודש שאני באמת ובתמים מתקשה להבין איך מי שאינו שומר שבת שורד את העולם הזה בלעדיו".

היהדות בשבילך היא?
"אם בגוף האדם יש עצמות, ומעליהן שרירים ומעליהם עור, אני מרגיש שהיהדות בשבילי היא הבסיס של עולם הרוח. הליבה. היא הפנס שבאמצעותו אני מאיר כשאני נכנס לחדר חשוך ולא מוכר. היא התרבות שלי. יש לי איתה לפעמים יחסים מורכבים, אבל זה תמיד מתוך כבוד ויראה".

חג אהוב עליך?
"יום כיפור הוא כפתור ה-Restart שלי. שנה שלמה כל האפליקציות פועלות במקביל, מחלישות את הסוללה, יוצרות בלאגן, ויום כיפור הוא הכיבוי וההדלקה מחדש. זה משהו שהולך איתי מגיל צעיר מאד. הלבן, המנגינות, הטקסיות, הזוך – הוא האקונומיקה שאתה שופך בכיור אחרי שנה של שימוש. מלבין ומחטא".

ספר מעט על ספרך החדש.
"הספר 'חושב בקול' הוא אוסף של למעלה מ-200 סטטוסים מ-7 השנים שאני כותב ברשתות החברתיות, כאשר רוב הרעיונות מלווים באיורים נפלאים של נדב נחמני. הספר מתאפיין בהומור חד, חיובי ונקי, עם המון אהבה לשפה העברית. ב"ה התגובות שאני מקבל טובות, והספר באמת חוצה גילאים, מגדרים, מגזרים ועדות".

מה הכי משמח ומרגש אותך בהופעות שלך?

"אם היה מופע טוב וצחקו הרבה, אז אני חווה שמחה וריגוש כבר במהלך המופע. בהרבה מקרים ההתרגשות היא אחרי שמישהו טורח ושולח לך הודעה כמה הוא נהנה. בהופעה האחרונה שלי גיליתי שבאו 3 משפחות שכולות שונות, כל אחת מסיבותיה שלה, וריגש אותי מאוד לדעת שהייתי סוג של תרפיה ובריחה לשעה וחצי".

איפה וכיצד אתה רואה קשר בין הומור ליהדות?
"ידוע הדבר שרבא היה פותח את שיעורו ב'מילתא דבדיחותא', מכיוון שהדבר פותח את הלב מחמת השמחה. וכמובן שכמו בכל הנאה של העולם הזה – גם כאן יש מצווה ליהנות בגדרים המתאימים. כשם שמותר לאכול, אך לא בשר בחלב, לא בזמנים מסוימים, לא כל בשר וכו' – גם הומור מותר ורצוי, אבל בלי לשון הרע, בלי ניבול פה, בלי השפלה וביזוי. אני משתדל מאד ליישם זאת בהופעות, ברשתות החברתיות, וכמובן בספר".

מהם חלומותיך?
"הייתי רוצה לכתוב סדרה מצליחה שתנגיש את הציבור הרחב להומור של הציבור שממנו אני בא. מאמין שזה יקרה בע"ה. יש לי גם תשתית לסרט ילדים ונוער, והייתי מאוד רוצה שיופק ויצולם. מלבד זאת, אני רוצה להמשיך ולהשפיע על השיח, להפוך אותו לנקי יותר וחיובי יותר, לשמח ולהאיר. אני חסיד גדול של אמרתו המפורסמת של הרב קוק שהצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך אלא פשוט מוסיפים אור".

פגישה/שיחה מעניינת שהייתה לך פעם?
"כשיצאתי לפני כמה שנים לקורס ניהולי הייתה לנו סדנה מעניינת. נתנו לכל אחד למלא שאלון ארוך מאד, ולבסוף נתבקשנו לסכום את הנקודות. המנחה של הסדנה עברה על כל אחד מהאפיונים שיצרו הנקודות, ואז דרגה אותנו למשבצות של איש הרוח, איש המעשה, האדם היצירתי, וכו', ומנתה יתרונות וחסרונות של כל אחד.

"לי יצא האדם היצירתי, ותהיתי איזה חיסרון יכול להיות ביצירתיות. והיא אמרה משהו שאני חש שקיים אצלי ואצל אנשים יצירתיים רבים שאני פוגש – אדם יצירתי מדי משתעמם מהר. יש לו רעיונות טובים, מקוריים, הוא מתלהב מהם, וכמו זיקוק – מאיר חזק מאד אבל גם כבה מהר מאוד, ואז הוא מחפש את הריגוש הבא בפרויקט הבא. מאז אני משתדל לנסות ולשמר את ההתלהבות באופן מלאכותי, וזה קשה".

מבחינה מקצועית, האם אתה במקום בו דמיינת שתהיה?
"ה'סוד' שלי הוא שאף פעם לא דמיינתי איפה אהיה. מעולם לא כתבתי כדי להצליח או כדי להגיע לבמות הסטנדאפ, להופעות בתוכניות טלוויזיה, או כדי שיראיינו אותי וכו'. כתבתי כי יש בי צורך עז לכתוב. להוציא החוצה את מה שמסתובב בבטן. כל השאר הן תופעות לוואי מבורכות.

"אני מאמין שמי שכותב שלא לשם הכתיבה, אלא על מנת להגיע למקום מסוים באמצעות הכתיבה – משהו פגום בכתיבה שלו. לא אמיתי. להבדיל, זה כמו אדם שלומד את התורה שלא לשמה אלא כקרדום לחפור בה".

איפה אתה רוצה להיות בעוד עשר שנים?
"כיום אני מחלק את הזמן שאינו מוקדש למשפחה ולמנוחה באופן כזה ש-80% ממנו מוקדש לעבודתי בהייטק ו-20% לכתיבה ולהופעות. הייתי רוצה לשנות את התמהיל והייתי שמח להפוך את הקערה, אבל לא לגמרי. אני לא רוצה שהפרנסה שלי תהיה תלויה בתחביב שלי, כיוון שזה יוציא ממנו את כל הדברים המהנים שבו.

"חשוב לי לשמור גם על העבודה ה'אפורה', שמאפשרת לי בהרבה מובנים לבחור את הפרויקטים שאני מתעסק בהם, ואז השיקול של הפרנסה נדחק למטה ולא מהווה שיקול מרכזי".

אמיר מויאל מציג משחקי מילים:

לקח שלמדת בחייך?
"ב"ה למדתי רבים. אזכיר את זה שכדאי לא להזדרז לשפוט. הרבה פעמים בחיי נתקלתי במקרים בהם שפטתי או אחרים שפטו מהר מדי, מבלי להעמיק או להמתין, והתמונה התבררה כהיפך הגמור. זה חשוב בחינוך הילדים, בהחלטות מקצועיות, בקשר הזוגי עם האישה ועוד. באופן כללי, ההעמקה חסרה לי מאוד אצל אנשים רבים. התרגלנו, לצערי, לראות הכל שטוח ורדוד, וכל טיפה של עומק מרחיקה אנשים רבים".

מהי התפילה האהובה עליך?
"אני אוהב מאד את התפילות הספונטניות לבורא עולם לפני הופעות. לפעמים אני מרגיש כמו גולש, שצריך לתפוס את הגל כשהוא קטן כדי להיות עליו כשהוא כבר גדול, ובהרבה הופעות – אם אני מתפלל לפני שהגל מגיע, אני מרגיש שהתפילה טכנית ולפעמים ריקה.

"החכמה היא לתפוס את הרגעים האלו, שפתאום אתה קולט את הגודל של הקהל, או את כמות הכשלים שיכולה לקרות, או דמות מאתגרת בקהל, והלב פתאום מחסיר פעימה – ושם אני אומר פרק תהילים ונושא תפילה קצרה, שהכל יצליח ויעשה נחת רוח למעלה ולמטה".