הפינה החשוכה ביותר היא הפינה עם הכי הרבה אור

אשתף אתכם בתחושותי בתקווה להתחזק, ובעזר ה' גם לחזק.

לפני מספר ימים "חגגתי" את יום הולדתי ה-33.

ב"ה אני בסטטוס המאוד מחמיא של גרושה כבר כמעט שמונה שנים,

ב"ה קבלתי נתונים תורשתיים מאוד מעודדים,

ואלו הם נתוני הפתיחה שלי – מקסים, נכון?

הפגישות שיצאתי אליהן היו אתגר, בלשון המעטה,

וכשחשבתי שכבר הגעתי לסוג של נחלה – נפסלתי, ולא בגלל נתונים שיש לי שליטה עליהם.

בכלל, בשנים האחרונות, דווקא כשהתחושה האישית שלי היא שב"ה זכיתי להתחזק יותר –

דווקא עכשיו הקב"ה דוחק אותי לפינה ומחכה לראות מה אני אעשה,

עד כמה באמת אחזיק באמונתי.

מודה שברוב הפעמים זה מתסכל במיוחד שהמציאות של ה"הפי אנד" לא מתגשמת.

לאחרונה שתי חברות טובות שלי התחתנו בהפרש של חודשיים אחת מהשנייה,

והשתדלתי לתת 100% שמחה, אף על פי שבפנים – אחמיא לעצמי אם אומר שהיו 10%.

ההמתנה הזו והמחשבה שהינה עוד רגע גם לי זה יקרה – לא נותנים מזור למכאובי.

בע"ה בקרוב ממש תהייה חגיגה נוספת, של חתונה של נערה שטרם עיגלה את גילה ל-20,

ואני נוברת ומחפשת בכל מחסן הרגשות שלי על מנת למצוא טיפה של שמחה.

עדין מחפשת, ה' יעזרני שאמצא.

הרבה פעמים בא לי פשוט לצעוק: עד מתי, אבא? עד מתי?

עד מתי אמשיך להחזיק מעמד,

עד מתי אצליח לשאוף נשימות אוויר אחרונות לפני צלילה נוספת אל מעמקי היצר,

עד מתי אוכל להמשיך ולצפות ולא להתייאש?

ברגעי האמונה שמהדהדים בי בתוך שאר רצף האירועים,

אני יודעת שהכל לטובתי, ואין דבר אפילו לא הקטן ביותר, שה' עושה לרעתי, ח"ו

ונכון שכרגע הפינה נראית חשוכה, אבל זו הפינה שבה אבאל'ה הניח אותי ,

ורק הידיעה הזו בהימצאותו במקום אמורה להאיר את הכל.

אז נכון שהיה הרבה יותר קל לכתוב את הדברים מחוף מבטחים,

ממקום שהציפיות מתגשמות. אבל מי אמר שכשציפייה אחת מתממשת לא מגיעה אחת חדשה?

ומי אמר שצריך לעבוד את ה' רק אחרי שהחלק האחרון בפאזל הונח ואני רואה את כל התמונה?

אם יש בקשה אחת שאולי עולה על כל בקשה אחרת, היא:

אבאל'ה זכה אותי לעבוד אותך מלכתחילה ולא בדיעבד

תן לי לראות אותך בתוך התהליך, בזמן התהליך, ולא רק כשהוא מסתיים.