במחשבה תחילה לפרשת קרח: הטענה ששכנעה את הגבאי להכניס יהודי אל הרבי

שגיאות הכתיב של שלומי הכעיסו מאוד את המורה, בעיקר כשהוא כתב "אלחטי" במקום "הלכתי".

באחד הימים קיבל שלומי עונש לכתוב אחרי הלימודים על הלוח "הלכתי".

למחרת רואה המורה לוח מלא במילה "הלכתי". בסוף היה כתוב בקטן: "כתבתי 87 פעם הלכתי. נגמר לי המקום אז אלחטי הביתה"...

***

פירושו של רש"י בפרשתנו, נפתח בצורה שאינה שגרתית. רש"י – שטורח להבהיר בכמה מקומות בפירושו, שלא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא – מפנה אותנו בפרשה זו למדרש: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא".

מפרשי המקרא, ואחריהם רבים וטובים, עמלו לבאר כוונת רש"י במילים "יפה נדרשת". רבי דוד הלוי סגל, בעל ה"טורי זהב" (הט"ז), מקשה קושיה גדולה: כיצד מותר להתבטא על פרשה מסוימת שהיא נדרשת יפה, לכאורה משמע מכך שפרשיות אחרות – אהממ... איך לומר, ובכן... – נדרשות קצת פחות יפה...

סיפר רבי יעקב בן ציון רוטנר, הרב מחליסה: הגבאי שעמד בפתח חדרו של הרבי משך בכתפיו באדישות, מבע עיניו אטום, סדר הלא צריך שיהיה ולמרות שהאברך מתדפק כבר כמה שבועות על דלתו של הרבי, אי אפשר להכניס אותו כעת.

האברך, שנקעה נפשו מהגבאי ושחצנותו (הוא העדיף שלא להשוותו לאחד מגבאי הנביאים המפורסמים, ולא לטובה), התמרמר בקול רם שנשמע היטב לאוזני כל הנוכחים: "אינך מתבייש? הלא בכל יום בעת שאני קורא תהילים אני מכוון עליך במיוחד. כעת, כשאני צריך לישועה, אתה מזלזל בי ודוחה אותי ב'לך ושוב' כבר ימים רבים?".

הגבאי נבוך. מעולם לא חשב שמישהו זוכר אותו בעת שהוא מתפלל, בוודאי שלא כל יום בעת אמירת תהילים שבכוחם לבקוע לבבות ושערי שמים. "המתן קמעה", לחש לאברך, "תיכף אראה מה אוכל לעשות". רגעים ספורים חלפו והאברך הוכנס אחר כבוד אל הקודש פנימה.

בעת שיצא, ניגש אליו חברו, רצה לדעת האם באמת ובתמים הוא מכוון על הגבאי מדי יום בעת אמירת התהילים. ענהו האברך בבת שחוק: "אכן כן. ואף אגיד לך היכן בדיוק אני מכוון עליו. ב'יהי רצון' שאומרים לפני התהילים, במילים 'להכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה', מכוון אני על הגבאים שסובבים את הרבי ואינם מניחים לו להושיע את צאן מרעיתו כרצונו הטהור"...

נקודה מעניינת מדייק רבי עובדיה מברטנורא בדברי רש"י שקרח טען שהנשיאות על בני קהת מגיעה לו: אם קרח רצה נשיאות, מדוע משה רבינו מוכיח אותו באומרו "וביקשתם גם כהונה"? מי דיבר על כהונה בכלל?

אלא, מסביר הרע"ב, קרח ידע שצריכים למצוא דרך ללב הקהל. הוא יגיע עם טענה הגיונית על כך שסדר הבנים של קהת מחייב להציב אותו כנשיא, לא את אליצפן. אחרי שעם ישראל יהיה משוכנע בטענתו, הוא ישלוף את הקלף המנצח: אם משה רבינו המציא את הנשיאות לאליצפן – הוא גם המציא את הכהונה לאחיו. אני – הבכור לַשֵנִי מבני קהת – הוא זה שצריך להיות כהן גדול...

נשוב להסברו של הט"ז, כיצד כתב רש"י שפרשה זו יפה נדרשת, ולא חשש שמכך ישתמע גנאי לגבי שאר הפרשיות: לפי הפשט, אין שום הסבר מה "לקח" קרח. ואם כן, המילים "ויקח קרח" נדרשות יפה רק במדרש, לא לפי פשוטו של מקרא...

***

לפי דבריהם הקדושים של רבי עובדיה מברטנורא, שקרח השתמש ב"דרש" (נשיאות) משום שלא אבה להציג את ה"פשט" (כהונה), ושל הט"ז - שאין הסבר מה לקח קרח לפי הפשט, ייתכן בדרך רמז להציג נקודה במחלוקת:

מחלוקת נוצרת כאשר צד אחד לא מסכים עם מה שעשה השני, כפי שכתב רש"י את דברי קרח: "הריני חולק עליו (על משה) ומבטל את דבריו".

לרוב, הטענות שמציג כל צד לזכותו, אינן הטענות האמיתיות של מה שהניע אותו לחלוק. הוא לא משתמש ב"פשט", הוא מכסה אותו ב"דרש" יפה, כמו האברך שסיפר לגבאי על קריאת התהילים שלו. לרוב נגלה שלפי ה"פשט" לא כתובה כאן שום טענה ואין הסבר שמצדיק מחלוקת.

כשתם המקום בלוח, שלומי הפסיק לכתוב את מה שהמורה רצה ודרש, הוא חזר למקור. כזה הוא כוחה של מחלוקת – יפה אך ורק בעטיפות יפות ונפוחות, כאשר נפשפש בה, נמצא ההפך הגמור ממה שהוצג.