הגיורת שהקימה גמ''ח בגדים: "הקדוש ברוך הוא הראה לי את הדרך אליו"

"כמה שקיות בגדים נראה לך שאני מקבלת בכל יום, בממוצע?" שואלת מרים כשאני מתעניינת מהו סדר הגודל של הגמ''ח שהקימה.

אני מנסה את מזלי. "עשר שקיות? אולי חמש עשרה?".

התשובה של מרים משאירה אותי חסרת מילים לכמה רגעים. "חמישים שקיות בגדים מגיעות לגמ''ח בממוצע כל יום", היא מצהירה בחיוך. "וזה ביום רגיל, בחשוון או סתם בקיץ. בפסח, אני אפילו לא מנסה לספור את שקיות הבגדים, כי פשוט אין להן סוף".

הגמ''ח של הגברת מרים מימוני, או כפי שהוא מכונה באשדוד: "הגמ''ח של דודה מרים", הפך מזמן לשם דבר באשדוד. כמויות הבגדים שעוברות בגמ''ח הזה מדהימות בכל קנה מידה, ולא היו מביישות אף רשת אופנה גדולה. לא מעט נשים נעזרות בגמ''ח הזה לאורך השנה, כשהן רוכשות בגדים יפים וכמעט חדשים, בעלות סמלית וזעומה ממש. אבל לא רבות מהקונות בגמ''ח יודעות כי מאחוריו עומד סיפור חיים מרתק במיוחד.

מרים מימוני, האישה שהקימה ומנהלת את הגמ''ח במסירות כבר כמעט חמש עשרה שנה, היא גרת צדק שנולדה במקור בכפר קטן וציורי בגרמניה. אל היהדות הגיעה בדרך ניסית ומופלאה ממש, או כפי שהיא מספרת: "הרגשתי שהקדוש ברוך הוא פשוט הראה לי את הדרך אליו, פשוט כך".

כשמדברים איתה, קשה שלא להתרשם מהעברית העדינה והרהוטה שפיה, כאשר רק המבטא הזר מסגיר שלא רק שלא נולדה בארץ, אלא אף הגיעה ליהדות מהמקום הכי רחוק שאפשר לחשוב עליו.

"נולדתי בכפר קטן בגרמניה שאחרי המלחמה", היא מספרת. "את שנות ילדותי העברתי בחווה מבודדת ביער. הייתי רגילה לעבודה פיזית שבעה ימים בשבוע מגיל צעיר. ההורים שלי היו ילדים קטנים בזמן מלחמת העולם השנייה, ולמעשה גדלו לעולם אחר. כמוני, גם הם גדלו בכפר קטן ומבודד, ושנאת יהודים מעולם לא הייתה חלק מהשקפת עולמם. הם פשוט לא הכירו יהודים בכפר הנידח בו גרו. אמא שלי, וגם אחי, הם נוצרים מאמינים. אמא שלי תמיד הייתה הולכת לכנסייה, אבל אבא שלי לא האמין. הדת שלו, כך תמיד אמר לנו, היא להיות איש טוב ולא לעשות רע לאף אחד. אמא שלי, מצד שני, תמיד החדירה בנו אמונה באלוקים".

מרים, שבשנות ילדותה נקראה ליזל, הרגישה מאז ומתמיד קשר בלתי מוסבר לבורא עולם, אף שלא ידעה דבר על היהדות. "לא ידעתי שום דבר על היהודים ועל היהדות", היא מתארת, "עד שלמדנו בבית הספר על השואה. אני זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליה, והייתי פשוט המומה. חשבתי לעצמי: איך יכול להיות שזה העם שלך?! איך יכול להיות שהם עשו כאלו דברים?! הלכתי הביתה באותו היום בוכה, ושאלתי את ההורים שלי מה היה ומה קרה. הורי עצמם היו ילדים קטנים בזמן השואה. מאבא שלי אני יודעת שהוריו היו אנשים טובים, שהתנגדו לנאצים והחביאו הרבה פליטים בחווה שלהם. אמא שלי נולדה ממש באמצע המלחמה, והייתה בת ארבע כשהיא הסתיימה. בכפר הנידח שבו גרו לא הייתה כמעט אנטישמיות".

"ואז גיליתי את התנ''ך שמוחבא בארון"

מרים מספרת שכאשר הייתה ילדה קטנה, ביקרה בבית הוריה חברה של דודתה עם בתה התינוקת, ששמה היה מרים. "כששמעתי את השם שהיא בחרה לתינוקת, שם שאינו נפוץ בגרמניה כלל, הרגשתי צמרמורת עוברת בי. הסתובבתי ואמרתי לאמי בהתרגשות: 'זה השם שלי!' אמא שלי צחקה כשחשבה שמדובר במשובת ילדות, אבל אני המשכתי להתעקש שאני מרגישה שזהו שמי האמיתי. הרגשתי קשר מיוחד אל השם הזה. לימים, כאשר זכיתי לחסות בצל השכינה, ידעתי מיד מה יהיה שמי היהודי: מרים".

קשר מיוחד ליהדות מצאה מרים בספר התנ''ך המתורגם לגרמנית, בו אהבה לעיין ולקרוא כאשר הייתה ילדה. "כשהייתי ילדה הייתי מחפשת אחריו, וגיליתי אותו כבר כשהייתי קטנה, מוחבא בארון. משה רבנו ייצג עבורי את דמות המנהיג האלוקי", היא מספרת בחיוך. "לא פעם דמיינתי את עצמי ניגשת לפרעה ומצווה עליו לשחרר לחופשי את העם העברי הסובל. הייתי חוצה עם אותו עם קדום את ים סוף ומשתוקקת להכניסו לארץ חמדת אבות. כך קראתי אין ספור פעמים את סיפור המקרא. אף על פי שגדלתי בבית נוצרי, דווקא ל'ברית החדשה', אותה סיפחו הנוצרים לתנ"ך, לא הרגשתי קשר כלל, ומעולם לא עיינתי בה מרצוני החופשי. לא פעם התייסרתי בספקות, האם איני חוטאת לאלוקים בכך שאיני נמשכת כלל ל'בן שלו' ולכל כתבי הנצרות, אלא רק ל'ברית הישנה' – התנ''ך".

כשסיימה ליזל-מרים את בית הספר, החלה בלימודי מקצוע ועברה להתגורר בדיסלדורף, עיר גרמנית גדולה. שם, במפגש מקרי, פגשה לראשונה את מי שיהיה לימים בעלה. כשנוכחה לדעת שהוא יהודי, החליטה לחקור אותו היטב על כל מה שקשור ליהדות, שמאז ומתמיד משכה את ליבה. אחד הדברים שצדו את תשומת ליבה, היה כל עניין הכשרות.

"בערך בגיל 12 התחילו לי כאבים ומחושי בטן שונים ומשונים שגרמו לי לסבל רב", היא מספרת. "הייתי אוכלת ארוחת צהריים – ומקיאה, אוכלת ארוחת ערב – ומקיאה. אימי המודאגת לקחה אותי לרופאים שלא הצליחו למצוא מקור לבעיה, אבל אחד מהם המליץ לי לעבור לתזונה צמחונית, בלי בשר, ולראות אם יש שיפור. הורדתי את מוצרי הבשר, שהיו חלק לא מבוטל מהתפריט היומי שלנו, וגיליתי שיש שיפור משמעותי. אצלנו בבית, בית גרמני כפרי, גדלו על בשר. אמא שלי הייתה מכינה סוגים שונים של 'דבר אחר' לארוחת בוקר, צהריים וערב. אבל אני החלטתי לוותר על בשר בכלל, ולבסס את התפריט שלי אך ורק על דגים, פירות וירקות, בתקווה שהמחושים והכאבים במערכת העיכול ייפסקו. ואכן, כך היה. אחרי ששמעתי על כל עניין הכשרות, החלטתי לנסות ולאכול אוכל כשר, ולהפתעתי הרבה, התברר לי שדווקא את האוכל הכשר, כולל הבשר, אני מצליחה לעכל, וזה אחרי ששנים לא נגעתי בבשר בגלל כאבים איומים. הרגשתי כאילו האלוקים שולח לי סימן: יש כאן משהו טוב. יש כאן משהו ששווה לברר".

''ידעתי שאני רוצה להיות יהודייה"

מרים נסעה לארצות הברית, והחליטה שהיא רוצה ללמוד עוד על היהדות. "תוך זמן קצר, אחרי שנחשפתי לעושר המדהים של היהדות, ליפי המצוות ולאמונה האמיתית, הבנתי שאני רוצה להיות יהודייה. עזבתי את הנצרות עליה גדלתי, והתחלתי לקיים מצוות ככל יכולתי. אפילו ביום כיפור החלטתי לצום. כשחברים יהודים שמעו על הרעיון לצום ביום כיפור, הם ניסו להרתיע אותי מלצום. 'אפילו לנו קשה לצום', אמרו לי. 'איך נראה לך שאת תצליחי להתנזר מאוכל יום שלם?'. אבל אני החלטתי שאני לא מוותרת. נשארתי בבית כל אותו היום, לבדי, וצמתי. לא נגעתי באוכל, למרות שהפיתוי היה גדול והיה קשה מאד לצום. הייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה".

אף שמרים התקרבה מאד ליהדות, וידעה שהיא רוצה להיות יהודייה, היא לא חשבה בהתחלה על גיור בכלל. "ידעתי שאני רוצה להיות יהודייה, אבל לא חשבתי באותו הזמן שדף כלשהו של גיור יכול לשנות במשהו. אני הרי מרגישה כיהודייה, ומשתדלת לקיים מהמצוות שאני מרגישה שמתאימות לי, אז מה ישנה ויוסיף כבר דף או אישור רשמי כלשהו?!", היא מספרת.

מתי החלטת שאת רוצה להתגייר ולהיות חלק מהעם היהודי?

"מה שגרם לי בסוף להחליט להתגייר, היה דווקא ביקור אצל הורי בגרמניה. באותו ביקור הלכתי עם אמא שלי לטיול בשוק פשפשים באחת מערי גרמניה", מרים נזכרת. "כשעברנו שם בין הדוכנים, הבחנתי פתאום בחנוכייה ישנה עשויה נחושת, ומיד הרגשתי שמשהו מושך אותי אליה. 'אני חייבת לקנות את החנוכיה הזאת!', אמרתי לאמי בהתלהבות, אבל היא, להפתעתי, סירבה. אני לא יודעת עד היום מה גרם לה להתנגד כל כך, כי זה ממש לא מתאים לאופייה העדין והטוב, אבל היא פשוט התנגדה בתוקף שאקנה אותה. אמנם יכולתי לקנות את החנוכייה גם ללא רשותה, אחרי הכל הייתי אז בת 25 ולא נזקקתי לרשותה, אבל נזכרתי בציווי שמשך את לבי ביהדות: ''כבד את אביך ואת אמך'', והחלטתי לוותר על החנוכייה, בצער רב".

מרים חזרה לארצות הברית, אבל זכר החנוכייה עליה וויתרה המשיך לרדוף אותה. "ואז הגיעו ימי החנוכה והחלטתי שאני קונה לעצמי חנוכייה, כפיצוי על אותה חנוכייה שמשכה את ליבי. הלכתי לחנות יהודית בה מוכרים תשמישי קדושה, ובחנתי את החנוכיות שהוצעו בה למכירה. אף אחת מהחנוכיות שנמכרו בה לא שבתה את ליבי כמו החנוכייה ההיא שנמכרה בשוק. חצי שעה שוטטתי בחנות, ובסוף התייאשתי. היה לי לא נעים מהמוכרים בחנות, אז החלטתי לקחת חנוכייה קטנה שעלתה שני דולר, העיקר לקנות משהו. הסתובבתי לשלם, ואז פתאום – מה אני רואה מולי? את החנוכייה מגרמניה! זו הייתה אותה החנוכייה בדיוק!", מתרגשת מרים. "עם הרגל החלודה, השעווה שנדבקה לאחד הפמוטים ולא ירדה והפיתוחים והעיטורים ששבו את ליבי בגרמניה. לא האמנתי למראה עיני".

מרים ניגשה למוכרים, יהודים חסידיים, בהתרגשות, ושאלה מה מחירה של החנוכייה. השניים בחנו את הבחורה הגויית למראה בתמיהה, והתחילו להתלחש ביניהם. על החנוכייה לא הופיעה שום תווית והם גם לא זכרו בכלל שהיא הוצעה למכירה בחנותם. "מאיפה נראה לך שהיא לקחה אותה?", שאל אחד המוכרים את חברו באידיש חשדנית.

מרים, שדוברת גרמנית הדומה מאד לאידיש, כשפת אם, הבינה שהם חושדים בה וסיפרה להם במהירות את סיפורה של החנוכייה, זאת שרצתה לקנות בגרמניה והופיעה פתאום בדרך פלאית בחנות. המוכרים שמעו את סיפורה והתפעמו. "קרה לך נס אמיתי", הם אמרו לה. "מעולם לא מכרנו בחנות שלנו חנוכיות יד שניה, ופתאום הופיעה כאן בדיוק אותה חנוכייה שרצית לרכוש בגרמניה, כשלאף אחד מאיתנו אין הסבר הגיוני איך הגיעה החנוכייה הזאת לחנות".

"הרגשתי שהקב''ה שולח לי סימן"

"חזרתי אז לרכב שלי, ופשוט לא ידעתי איך אני מצליחה לנהוג", נזכרת מרים. "הרגשתי שפשוט הקדוש ברוך הוא שולח לי סימן מוחשי. כאילו הוא פשוט מראה לי את הדרך אליו. הרגשתי שאם ה' נתן לי כזה סימן, גם אני צריכה לעשות משהו בשבילו: ללכת להתגייר ולהפוך ליהודייה באמת, לא רק בלב".

מרים פנתה לגיור בבית דין אורתודוקסי. אף שחבריה היהודים הציעו לה, מתוך בורות, ללכת ולנסות להתגייר בבית דין רפורמי, היא סירבה. "אחרי כל השנים הללו, לא רציתי זיוף ולא רציתי הקלות. רציתי את הדבר האמיתי".

הרב שקיבל אותה לראיון שאל אותה מדוע היא רוצה להתגייר ולקחת עליה עול מצוות. "לא יהיה לך נוח יותר אם לא תצטרכי לשמור על כל חוקי הכשרות המחמירים ולאכול רק מה שליבך חפץ?", שאל אותה. בתגובה סיפרה לו מרים על המחושים והכאבים שנעלמו כאשר התחילה לאכול כשר. "אכלתי אוכל טרף כל חיי, וסבלתי", אמרה לו. "התחלתי לאכול כשר – וגיליתי שטוב לי פתאום". הרב התרגש, ושלח אותה ללימודי יהדות לקראת גיור.

אחרי ארבעה חודשי לימודים, ליזל-מרים זכתה להיכנס תחת כנפי השכינה ולהפוך ליהודייה. היא הייתה אז בת 26, והרגישה באותו היום כאילו נולדה מחדש. באותה שנה נישאה לבחור מהקהילה התוניסאית בארצות הברית, אותו אחד שפתח בפניה את השער ליהדות.

"משאת ליבי הייתה להקים דור המשך", היא מספרת. "אך הדבר לא הגיע בקלות. מה לא עשינו באותם ימים של קשיים וניסיונות? התפללנו וביקשנו ברכות וקמעות מצדיקים, לא שכחנו שהכל זה רק השתדלות והעיקר זה לדבר בשפה שלי, בגרמנית, לה', בפשטות. בדיוק כמו שהייתי מבקשת ממנו בילדותי קלמר חדש, כך לבקש ממנו כעת ילד בריא ושלם".

אחרי תקופת המתנה ארוכה נולד בנה הבכור, משה, לו קראה על שם משה אבי האומה, אשר דמותו בתנ''ך שבתה את ליבה כבר כשהייתה ילדה. מרים ובעלה היגרו לישראל ושם זכו כעבור זמן קצר לחבוק בת נוספת: שרה.

"ההורים שלי היו מאושרים עם הצעד שלי. כבר כשאמרתי לאבי שהתגיירתי ושנישאתי ליהודי, הוא שמח, כי היה לו רושם טוב מאד על יהודים. הוא אמר שהיהודים הביאו הרבה טוב לעולם. אמא שלי רק שאלה אם אני מאמינה באלוקים, וזה הספיק לה. העיקר שאני מאמינה. היום, גם הם עזבו את הכנסייה והנצרות, אף שהם עדיין מאמינים באלוקים. אמא שלי תמיד אומרת שאם הייתה צעירה יותר, הייתה גם היא בוחרת להפוך ליהודייה".

ואז החלטתי להקים גמ''ח

אחרי שנולד בנה השלישי, ביקרה מרים במקרה בבית חברה טובה, אם למשפחה ברוכת ילדים, והבחינה בקושי הכלכלי בו נתונה המשפחה. "החלטתי לאסוף בגדים עבור ילדי המשפחה, כי ממש לא היה להם מה ללבוש, והעברתי בין חברותי את הבקשה לשלוח בגדים. תוך זמן קצר, הצטברו אצלי המון בגדים, ואם המשפחה ביקשה את רשותי להעביר אותם הלאה, לעוד משפחות נזקקות".

אחרי שראתה שהביקוש לבגדים הולך וגובר, ושקיות בגדים המשיכו לזרום אליה כל הזמן, החליטה מרים לפתוח גמ''ח מאורגן. היא שכרה מחסן ברובע ז' שבאשדוד, עיר מגוריה, והחליטה לפתוח בו גמ''ח מסודר בו יוכלו אנשים לבוא לקנות בגדי יד שנייה במחירים זעומים. אלא שאז נתקלה בבעיה גדולה – לא היו ברשותה האמצעים לשלם את דמי השכירות על המחסן. "באותה תקופה מצבנו הכלכלי היה קשה", היא מספרת, "ולא ידעתי איך אצליח כל חודש לשלם את דמי השכירות. החלטתי לחתום על החוזה אף על פי שלא ידעתי מאיפה יהיה לי כסף לשלם. הרגשתי שאני חייבת לעשות השתדלות".

כמה ימים אחרי שחתמה על החוזה, פנה אליה מישהו שהחליט לתרום בגדים לגמ''ח, ושלח אותם בקרטונים. מרים התחילה לדמיין את הבגדים ולתדהמתה מצאה פתאום מעטפה ובה תרומה כספית מהתורם: סך דמי השכירות לשלושה חודשים בדיוק.

"הרגשתי שזה פשוט סימן מה' לפתוח את הגמ''ח. כל ההתלבטויות והחששות שהיו לי באותו הרגע פשוט נעלמו. ואכן, בשנים הראשונות לפתיחת הגמ''ח חידשתי את החוזה בכל פעם מחדש, כשבכל פעם אני לא בטוחה אם אצליח לשלם, ותמיד הצלחתי להשיג את הכסף. בכל פעם השתחרר פתאום איזה סכום משמעותי, מישהו תרם תרומה כספית או שהכסף לשכירות הגיע בדרך אחרת. ממש נס".

כיום נמצא הגמ''ח ברובע ג', וכמויות הבגדים הזורמות אליו מדהימות בכל קנה מידה. בתמונות שמרים מציגה בפני הבגדים מסודרים ומגוהצים, תלויים כולם על סטנדים ולא נופלים במראם מבגדים הנקנים בחנות ועולים עשרות שקלים.

מרים מדגישה כי חוץ מבגדים, נמכרים היום בגמ''ח בשקלים בודדים גם נעליים, כלי בית, עגלות יד שנייה וציוד נוסף. "היום עובדות בגמ''ח המון מתנדבות מקסימות ומסורות, שמסייעות בניהול ובארגון הגמ''ח. מלאכת מיון הבגדים היא קשה ולוקחת זמן, והמתנדבות מסייעות מאד. אני גם דואגת לאיסוף הבגדים ולשינוע לגמ''ח. השיטה שלי היא שאנשים צריכים רק להשאיר אצלנו שקיות, וכך אני עושה סיבוב עם האוטו בכל אשדוד, בבתים, ומביאה בגדים למחסן שלנו. השנה, בגלל העומס הגדול, אנחנו שולחים את הבגדים למקומות נוספים בארץ: לבני ברק, קרית מלאכי, נתיבות, ברכפלד ועוד, לאנשים  שמתנדבים למכור בבית. על ההובלה והחלוקה אחראי הבן שלי, וגם כך זו עבודה מסביב לשעון. בערב פסח, לדוגמה, לא יכולנו לפתוח את דלת הבית מרוב בגדים שנערמו. הגמ''ח עצמו פתוח כל יום, כל היום, משמונה בבוקר ועד עשר בלילה, כולל מוצאי שבת".

יש לך אולי מסר להעביר לאנשים התורמים בגדים לגמ''ח?

"קודם כל אני רוצה לומר שאני מעריכה מאד כל תרומה שמגיעה לגמ''ח. מה שבאמת היה משמח אותי, זה שאנשים יביאו דברים טובים באמת, שראויים לשימוש. קורה לא פעם שאנחנו מקבלים עשרות שקיות גדושות ומלאות, פותחים אותם למיון ומגלים בגדים מוכתמים וישנים, כאלו שכבר אינם ראויים לשימוש, וחבל. מנגד, לא פעם אני מקבלת גם שקיות ובהן בגדים יפים וחדשים, ואפילו מגוהצים, וזה ממש מחמם את הלב. רואים את הלב הטוב שמסתתר מאחורי תרומות הבגדים, וזה נפלא".