אדווה, מותר לי לבכות עליך, אף על פי שאני "רק בת דודה"

אדווה היקרה,

שוב אני מוצאת את עצמי בעוד אחד מאותם הלילות שבהם אני לא נרדמת, או אולי לא רוצה להירדם, מהסיבה הפשוטה שאין לי כח להתחיל את היום החדש ואת השבוע החדש שמגיע איתו.

אדווה, מה יש לומר. עוד מעט סוגרים שנה לפטירה שלך, והכאב והחיסרון שלך פשוט לא עוברים, כאילו נוצר מעין חלל ריק בלב של כולנו שרק את יכולה למלא, וכל עוד את לא עושה זאת – הוא פשוט עומד ככה, כאילו מחכה לך שתחזרי.

זה מדהים לגלות כמה השפעה הייתה לך על חיי, וזה מדהים לגלות איך אני רואה את זה בכל פינה. כל מקום שאליו אני מגיעה – אני מחפשת אותך. כל פגיעה, כל סיטואציה של קור וחוסר אמפתיה, כל מקרה שבו משפילים ומורידים אותי למטה – אני ישר מחפשת את החיוך שלך, את התמיכה שלך, את הדאגה שלך, וזה שורף בכל פעם מחדש לגלות עד כמה זה חסר לי.

אנשים מצפים ממני להתקדם, להמשיך... שהרי איזו לגיטימציה יש לי להמשיך להתאבל עלייך אחרי 8 חודשים? איזו זכות יש לי לא להירדם בלילה מרוב מחשבות עלייך, ואז לבכות אל תוך הכרית בלי שאף אחד ישמע? והרי אני "בסך הכל בת דודה...". אפילו זה לא. בת דודה של בעלך.

לכי תסבירי לאנשים מה היה הקשר שלנו. לכי תספרי לאנשים שאני עצרתי את כל החיים שלי למשך חצי שנה, וכל זה כדי להיות איתך בחודשים האחרונים של חייך, כי מבחינתי שום דבר לא היה שווה את השעות שזכיתי לשבת לצדך, לעזור לך. שום דבר. לא חברות ולא יציאות. לכי תספרי לאנשים על שיחות נפש אל תוך הלילה במטרה לנסות להשכיח ממך את הכאב שכרוך בחודשים האחרונים שלך, המחלה הארורה הזו. לכי תספרי לאנשים על לילות שלמים של פרקי תהילים בדמעות או על נסיעות לצדיקים חיים ונפטרים כאחד, בתקווה שאולי ממישהו מהם תבוא הישועה. לכי תספרי לאנשים על השעות האחרונות שלך, בהן גססת ללא הכרה, ואני יושבת לידך, מחזיקה לך את היד ונשארת איתך עד הנשימה האחרונה שלך... לי ספרי לאנשים ותתפללי שיתנו לי את הלגיטימציה להמשיך להיות עצובה, אף על פי ש"בסך הכל" נפטרה לי בת דודה.

אני אגלה לך סוד. לפעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי, אולי הם צודקים? אולי אני באמת מגזימה? איזו זכות יש לי לבכות את מותך הטרגי יותר מ-8 חודשים? אבל אדווה, אם הם צודקים – אז למה כואב לי כל כך? למה הלב שלי מתפוצץ מכאב מתפוצץ מגעגוע לאישיות המדהימה שלך? למה אני מוצאת את עצמי יושבת במרפסת בשעה 4 לפנות בוקר עם דף עט שירים ועיניים מלאות דמעות? האם כל זה אשליה? דרמטיות? התבכיינות?

השבוע יצא לי לשמוע משפט שאומר שצריך להבדיל בין אנשים שעזבו אותך בגלל שהם לא אהבו אותך, לבין אנשים שעזבו אותך בגלל שהם אהבו אותך. ואני ישר שאלתי את עצמי היכן מקטלגים אדם שאהב אותך ועזב אותך בניגוד לרצונו? האם לשכוח? או להנציח?

אדווה, אני לא יכולה לענות לך ב-100% על השאלות שמופיעות פה בדף, אבל שמעתי פעם שדמעות הן דבר שאי אפשר לזייף, בניגוד לבכי. כי דמעות אמיתיות זה משהו שמגיע ישירות מהנשמה. ועכשיו אני פשוט יושבת ובוכה. בחורה בת 22, שבדרך כלל משמשת כסלע תומך לכל הסובבים אותה פשוט יושבת בשעה 4 בבוקר ובוכה מגעגוע אלייך, וזה הדבר הכי אמיתי וכן שעשיתי בזמן האחרון. אז לא משנה איך אני מסתכלת על זה, זה לא יכול להיות שקר או דרמטיות, אלא צער אמיתי למקום שלך בחיי, ולהכרת הטוב שיש לי כלפייך על כל הערכים שהקנית לי, ועל איך שהיית רואה אותי כמו שאף אחד לא ראה. לאיך שנתת לי להיות מה שבא לי, בידיעה שתמיד תקבלי אותי ותאהבי אותי.

אדווה, אני אוהבת אותך כל כך. אנא עזרי לי לעבור את התקופה הקשה הזו וחשוב יותר, עזרי לי לזכור שגם לי מותר לבכות, אף על פי שאני "רק בת דודה".