שום דבר לא ייצא מהילדה הזאת! על ביקורת הרסנית

היא ישבה בחדרי ובכתה, לא הפסיקה לבכות. הסתכלתי עליה וכאב לי הלב – ילדה קטנה, בסה"כ בת 15 ובוכה על חייה.

"הילדה הזו יכלה להיות מנהיגה, עם שמחת חיים, עם מוטיבציה, עם דימוי עצמי גבוה, כי יש לה הרבה על מה", הרהרתי בליבי. ילדה חיננית כל כךף יש בה משהו מיוחד מאד, אבל כבוי.

כשהסתיימה הפגישה והילדה הלכה, חשבתי לעצמי – אילו הוריה היו יודעים שכל מה שקורה עכשיו הוא הרבה הרבה "בזכותם", אין לי ספק שהיו מוכנים להחזיר את הגלגל אחורה להיותה בת שנתיים, ולהתחיל הכל מהתחלה...

היא בכתה והתייפחה, ואמרה משפטים קשים וקורעים את הלב, מתוך כאב עמוק – כאב של שנים.

"אני אומרת לך שאחים שלי סובלים כמוני, אך הם עוד קטנים. אולי כדאי לעשות משהו בשבילם... שלא יהיו... כמוני".

"אם  היה לי אומץ הייתי עוזבת את הבית, נוסעת רחוק ולא חוזרת".

"הם לא מרוצים ממני, כל מה שאני עושה לא טוב בשבילם".

"הם לא אוהבים אותי, אני לא שווה בעיניהם".

מה גורם לילדה בת 15 להיות כבויה, לא שמחה, עם דימוי עצמי נמוך, פסיבית, לא מאמינה בעצמה, מאמינה שהיא לא שווה כלום ולא יכולה? להיות חששנית ולא בטוחה? מה גורם לה לרצות לעזוב את הבית, את המשפחה, לא לתת אמון כמעט באף אחד – אף על פי שהוריה נורמטיביים, אוהבים אותה ולא חשים במאומה?         

ביקורת!

ביקורת הרסנית ומזיקה!

הפרדוקס הגדול ביותר שלנו, ההורים, הוא שאנו חושבים שאנו מקיימים "מצוה" – מצוות חינוך.

כל ההטחות, העלבונות, ההטפות, הכעסים, המילים כדורבנות, פריקת המתח הפנימי שלנו – מתכסים באצטלה של חובת החינוך. מאידך, אנו, ההורים, רוצים מאד לגרום לילדים שלנו להשתנות,  אנו רוצים בטובתם, שיהיו מוצלחים וטובים יותר ויותר.

"אני צריכה ללמד אותה".

"אם לא אגיד לה שזה לא בסדר, איך היא תדע?!".

" אני לא מתכוונת לפגוע בו, הוא יודע את זה".

" כך הוא יבין וידע לפעמים הבאות".

ביקורת (בפרט אם היא מתמדת ונוזפנית) אינה יעילה!

ביקורת היא טפטוף תמידי – שטיפת מח מתמדת, תדר של "את/ה לא בסדר! אני לא מרוצה ממך!".

ביקורת אינה עשויה לשנות בני אדם. האם אנו אוהבות שמבקרים אותנו? האם ביקורת גורמת לנו להשתנות? אז מדוע שהיא תשנה את ילדינו?

התבונני על עצמך: מה קורה כשאת מבקרת? עצרי לפני שאת באה לומר לבתך, שניאותה להדיח כלים: "ניקית אותם יפה, אבל... למה היית מוכרחה להתיז מים על כל המטבח?".

התבונני לפני שאת מעירה ומבקרת את בנך, שלבקשתך מרח לעצמו פרוסה עם שוקולד: "איזה יופי שמרחת לבד, אבל... היית חייב ללכלך את כל השיש?".

האם המשפטים הנ"ל גרמו לילדיך לשים לב יותר בפעם הבאה?

כולנו אימהות עם לב רחמן ורגיש, המרגישות גם את רגשי האשם לאחר הערה או ביקורת פוגענית, את החרטה והתסכול של "למה אמרתי לו כך?".

אנחנו אומרות "בלי נדר לא אעיר יותר, לא מעניין אותי איך הבית יראה"... אבל מוצאות את עצמינו מתקשות ליישם, מעירות, ובלי משים – מבקרות ופוגעות שוב ושוב.

האם הביקורת מייצרת שינוי?

כדי שביקורת תהיה יעילה, צריכים להתקיים שני תנאים:

1. שהמבוקר רוצה להשתנות.
2. שהמבוקר מאמין שהוא מסוגל לכך.

ילדים ששומעים ביקורת תמידית, בוודאי שאינם רוצים להשתנות, כי הרי הם כלל לא מאמינים שהם מסוגלים לכך. כי אם אני לא טוב, או לא בסדר או לא מספיק... איך אוכל לשנות? העבודה רבה מידי... הילד מיואש, מתוסכל, לא מאמין בעצמו, בטוח שהוא רע ולא בסדר, נהיה מרצה, או להיפך, מורד.

הילדים גדלים ונעשים אטומים יותר ויותר, הם מפסיקים להקשיב... ומפסיקים לרצות לשתף פעולה.

"כמה שאני מדברת וחוזרת ואומרת לו, הוא לא שומע! זה כמו לדבר לקיר!".

בריאות נפשו של הילד מנחה אותו לאטום את עצמו. הקב"ה ברחמיו נטע בו את היכולת המופלאה הזו של "לא לשמוע".

אנחנו רוצים לגרום לילדינו להיות מוצלחים, להיות ילדים שמאמינים בעצמם, משתפים פעולה. רוצים להיות חלק, שיהיו פתוחים אתנו, שישתפו אותנו בנעשה בחייהם, שיסמכו עלינו.

בואי! תני אמון בילדיך, האמיני שהם מסוגלים, שהם יכולים, שהם לא עושים בכוונה, שאין להם מטרה לפגוע או לזלזל בך. בואי נקיים מצוה אמתית, ולא נתכבד בקלון ילדינו.

בואי ניקח אחריות, ואת המתחים והתסכולים שלנו נפרוק במקום המתאים, ולא עליהם.

את רוצה שבתך תדיח כלים ולא תרטיב את כל הרצפה? החמיאי לה על הרצון להדיח כלים ועל הכלים הנקיים, קחי מגב עם סמרטוט בידך ותציעי לה, לאחר הדחת הכלים, לנגב את הרצפה. צייני שאפשר גם לפתוח את זרם המים חלש יותר, ושהיא תבחר לעצמה איך נוח לה יותר – בלי כעס, בלי להראות לה כמה העזרה שלה "לא שווה".

קשה מאד לשנות הרגלים!

התחילי בצעדים קטנים, החליטי שבריאות ילדיך חשובה לך, החמיאי כמה שיותר!

עצרי לפני שאת רוצה לבקר, והחליטי שבמקום לבקר את שותקת או מחמיאה. בהזדמנות, שלא בשעת מעשה – בקשי, הציעי והגידי בצורה נעימה את מה שאת רוצה.

ממילא תראי את השינויים בילדיך, תרוויחי בית רגוע ושמח, ילדים משתפי פעולה, בריאים בנפשם, מאמינים בעצמם ובסביבה, ילדים שמחים ומאושרים.

כיצד יוצרים שינוי עמוק בילד? על כך בשבוע הבא בע"ה!

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il