הצעד הרביעי בדרך לישועה שלי: מה למדתי על תרסיס הנשמה שלי, מג’וק מת אחד?

אני יושבת מול המסך בשתיים בלילה. לא יכולה להירדם, אך המוח ריק... המילים מתקשות להביע. לובן בוהק מישיר מבט אל עיניי, מושלם כזה – בדיוק כפי שאני שואפת להיראות כבר שנים. אני מביטה בו בחזרה, בלובן הזה, ומבינה פתאום שהיי... זו לא בדיוק חוכמה גדולה להיות לבן ונקי כשאתה ניצב במקום, בלי טיפ-טיפונת תזוזה.

זו לא חוכמה לעמוד מולי בגאון ולנפנף בחליפת החתן הנוצצת שלך מסך יקר שלי, כשאין לך מושג מה זה לטבול בתוך לבה רותחת, בתוך ביצות טובעניות, בתוך שדה מוקשים – ולצאת משם איכשהו בחיים.

כן, כן, אני מבינה.

ככה נוצרת.

היית רוצה להשתנות לו רק יכולת. היית רוצה לנסות, להיות קצת אחר... פתאום, רגע. מה זה? שומו שמיים. אני רואה תזוזה על המסך... לא, אני חולמת. זה לא באמת יכול להיות. אבל הנה היא, שוב... תנועה קלה, כמעט בלתי מורגשת. על המסך, שערה דקיקה הולכת.

אני נבהלת.

מדליקה את האור, ומחפשת להבין מה ראיתי.

עדיין לא מבחינה בו.

מדליקה אור נוסף, ונותנת את הצעקה של החיים...

ג'וק ענקי, חום, מעופף – מטייל לו להנאתו על קצה המסך. "פעם הייתם בלי כנפיים, יא חוצפנים", אני צועקת עליו, ובינתיים מסתובבת אחוזת אמוק בדירה – בחיפוש אחר חפץ שעמו אוכל לשים קץ לחייו.

אז אני נזכרת שיש לי תרסיס קטלני נגד יצורים כאלה בדיוק, ורצה לארון המטבח. מתקרבת, ומתרחקת בבהלה. אני מג'וקים כאלה מפחדת זו לא מילה... "איפה בעלי, איפה, דווקא כשצריכים אותו?", אני לוחשת לעצמי בשקט, ומתחילה לרסס.

אני ממשיכה לרסס בכל הכוח, לא נותנת לו סיכוי לשרוד

הג'וק מעופף בלחץ על הקירות, ואני בורחת. שתיים בלילה, העולם ישן בשלוות עולמים ואני בפאניקה.

פתאום זה היכה בי.

"רגע, מה פתאום הרגשת צורך לקום מהמיטה ולהתיישב מול המחשב שוב – כאילו לא די לך במה שכבר הספקת לעשות מולו היום. מה פתאום 'בער' בך כל כך להגיד לעצמך שאין זמן לבזבז על שינה, ושאם את לא מצליחה להירדם – אז קדימה. אין זמן. יש הרבה מה להגיד מול המסך בשעות השקטות האלה..."

פתאום הבנתי למה זה קרה דווקא עכשיו.

לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם ה'חמוד' הזה היה מתעופף ומחליט לנחות על פניי באמצע הלילה... עצם המחשבה... ברררר...

אני ממשיכה לרסס בכל הכוח, לא נותנת לו סיכוי לשרוד.

מתבוננת על הגוויעה האיטית שלו בסיפוק, או יותר נכון בחרדה. נו, יאללה, שייגמר כבר.

תנועת רגליו הופכת לאיטית יותר ויותר, ואני מתחילה להפסיק לרסס. האומלל מתהפך על גבו, ואני רוצה לצעוק לו: 'למה נכנסת לכאן בכלל, למה התעסקת איתי?', אבל קולי לא נשמע. אני מסדירה נשימה, אוספת את גופתו בשאט נפש בעזרת מטאטא וחוזרת להתיישב מול האור המרצד של המסך שלי, היקר.

צעקה כזו שמחרידה את השקט של כל מי שמסביב

והלבן הזה, שקודם לכן היה כל כך מבסוט מעצמו, עכשיו כבר מתחיל להבהב. פתאום גם הוא מרגיש את מה שהרגשתי אני בדקות האחרונות, את הפחד מסמר השיער, את רגעי הסכנה המרחפים מעל לראשי.

"כחח...כחח...כחח...", הוא משפיל מבט, ומנסה לומר משהו. אני לא ממש מצליחה להבין מה, אבל ברור לי שהגאווה שהייתה בו קודם – נעלמה. פתאום גם הוא מבין שכשמשהו לא מוכר 'הולך' עליך, מפחיד אותך באישוניו הארוכים, בתזוזתו הבלתי נעימה על המציאות הכל כך מושלמת שלך, אתה לא יכול שלא להרגיש חסר אונים.

הג'וק הזה היה שיעור. השיעור הרביעי שלי – שלימד אותי, כמו גם את המסך הלבן והגאוותן שלי, שיש תנועות מפתיעות בעולם, כאלה שאתה בכלל לא מצפה להן, כאלה שאין לך מושג איך להתמודד איתן, כאלה שהתגובה הראשונה שלך אליהן היא פשוט צעקה מחרישת אוזניים.

צעקה כזו שמחרידה את השקט של כל מי שמסביב, שישן בשקט את שנת העלומים שלו – כשכל הדברים שאינם נוגעים לתיקונו ושאינם חלק מהלימוד שהוא צריך ללמוד פה בעולם, פשוט נעלמים מעיניו.

הג'וק הזה הגיע כדי ללמד אותי, שגם אני בחיי – ריצדתי בלובן הבוהק של הנשמה שלי, כשעמדתי במקום אחד וסירבתי להתקדם. כן, רציתי. מאוד אפילו. אבל טענות נוסח 'ככה נבראתי, מה אפשר לעשות? הייתי רוצה להשתנות, הייתי רוצה לנסות – אבל אני לא יכולה', ניצחו עד מהרה את הפולמוס הפנימי.

לא באמת רציתי להתקדם, ללמוד, להשתנות, לצאת מאזור הנוחות של 'ככה אני' – ומשמיים הבחינו בכך ושלחו את הג'וק בדמות ניסיון הרווקות בעל המחושים הענקיים, הפרצוף המפחיד והזר, והכנפיים המעופפות שנדבקות לקירות שלי, מסרבות להרפות.

הג'וק הזה הגיע להנה כדי שאתבונן בו, ואלמד.

תרסיס הנשמה שלך תמיד יוכל להם, לחיסולם האיטי אך הבטוח

מה כבר אפשר ללמוד מג'וק? או-הו, אין לכם מושג: קודם כל, למדתי שכל 'יצור' – מפחיד ככל שיהיה – הוא בר חיסול. לא, אני לא צריכה להשתמש בגופי כדי לגרום למותו, לא צריכה לגעת בגועל נפש המחריד הזה (וסליחה בורא עולם שאני מזלזלת כך בבריה שלך, אבל רק אתה יודע כמה שאני שונאת אותם).

כל מה שאני נדרשת לעשות הוא להחזיק באמצעי שיהרוג אותו בשבילי – הפעם תרסיס.

את שומעת שירה? כל מה שאת צריכה לעשות הוא להחזיק חזק בבקבוק הזה שממנו ייצא החומר הכי קטלני בעולם – בקבוק הנשמה שלך.

בתוכו, יש את כל מה שאת צריכה כדי להרוג את הג'וק המפחיד של ניסיון הרווקות.

איך עושים את זה?

קלי קלות.

פשוט לוחצים.

כמה ביטחון הרגשתי באותו רגע כשראיתי את החומר יוצא מהבקבוק. את אותו ביטחון אני צריכה להרגיש כשאני לוחצת על תרסיס הנשמה, ולא בכדי להלחיץ אותה מול מה שהיא מתעמתת איתו. אין לי עניין להוסיף עוד פחד, לתחושת הניכור שהיא מרגישה כבר עכשיו. אין לי עניין לייאש אותה מול ה'מפלצת' הענקית הזו שהיא רואה לעיני רוחה, שהיא סוף כל סוף רק יצור קטן ובלתי מזיק עם כנפיים. מפחיד, נכון. אבל לא בלתי ניתן להשמדה.

אוקיי, אז נגיד שלחצתי. מה אני אמורה להרגיש עכשיו? שירה, נו באמת. תחשבי קצת. איך הרגשת כשלחצת על התרסיס האמיתי? "מחנק", אני משיבה מיד, ומחייכת. "זה בדיוק מה שמרגישים כשלוחצים על תרסיס הנשמה – מחנק. ואז, מה שצריכים לעשות הוא בדיוק מה שעשית לפני רגע – לברוח לחדר אחר, כדי לקבל שם קצת חמצן נקי.

זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות כעת. תברחי מהלחץ, תלכי ל'חדר' אחר – לחדר שבו מדברים קצת אחרת, חושבים קצת אחרת, מנסים לשנות משהו, שואפים אוויר נקי לריאות. ואז, אחרי שמתמלאים טוב טוב באוויר נקי ומרגישים שאפשר כבר 'לחזור למקום' (כי הרי מישהו מוכרח לסיים את המאמר הזה שהתחלתי) – מתיישבים שוב מול המסך המרצד.

צאי לרגע החוצה מהחדר ש'חונק' אותך, שלא משאיר לך אוויר נקי לנשימה

אוקיי, אז מה את מרגישה עכשיו?

אני מרגישה ביטחון, חוסר פחד, שלווה, יכולת להמשיך בדיוק בנקודה שבה הפסקתי, יכולת להסדיר נשימה, וגם קצת... רחמים על הג'וק המוטל בחוסר האונים שאני הייתי בו לפני דקה. כך בדיוק את צריכה להרגיש, שירה'לה, במסע הזה אל מי ששלך.

צאי לרגע החוצה מהחדר ש'חונק' אותך, שלא משאיר לך אוויר נקי לנשימה, שמוציא אותך מדעתך... ותחפשי את החמצן. קחי נשימה עמוקה, ועוד אחת ועוד... תתמלאי במה שעושה לך טוב. במה שמחזיר אותך אל הנשימה, אל עצמך, אל הנשמה...

אל תיחנקי ביחד עם הג'וק, מתוך מחשבה שזו גזירת עליון. קומי, תתנועעי, תעשי צעד אחד שונה לקראת הישועה שלך, והיא בוא תבוא.

תזכרי: כל ג'וק, מפחיד ככל שיהיה, הוא 'שליח' מהבורא להאיר לך נקודה מסוימת של 'חומר קטלני' בתוכך, נקודה שאת חייבת למצוא בתוכך ולרסס פה בעולם, נקודה שלא משנה מה עוד יקרה בחייך וכמה ג'וקים יחליטו להסתובב להם בנחת על מסך נשמתך הבוהק – תרסיס הנשמה שלך תמיד יוכל להם, לחיסולם האיטי אך הבטוח.