"אני מבקשת לדבר עם הרב", אמרה האישה

רב אחד ששמו ברוך, התפאר לפני גדול בישראל: "אני דן תמיד דין אמת, כמו שנאמר 'ברוך – דיין האמת'".

אותו גדול שהכיר בטיבו של 'דיין' זה, וידע שהוא נוהג לקחת שוחד ולעוות דין, ענה כסיל כאיולתו: "כבר נאמר 'יהללך זר ולא פיך' (משלי כ"ז, ב'), מוטב שאחרים יאמרו עליך: 'ברוך דיין האמת'...".

*

על מדת הענווה העצומה שהיתה למשה מנהיגם של ישראל, לומד מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א (בשיעורו השבועי מוצ"ש חוקת התשע"ז) מבין השורות של המסר ששולח משה למלך אדום.

כדי להרשים את מלך אדום, היה מצופה ממשה לפתוח את דבריו במלים "כה אמר מלך ישראל", שהרי משה רבנו מלך היה, וכמו שנאמר עליו "ויהי בישורון מלך" (דברים ל"ג, ה'), "לפני מלוך מלך לבני ישראל" (בראשית ל"ו, ל"א). אבל משה מתוך ענוותנותו הגדולה, כותב לו בפשטות: "כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו".

גם בהמשך נכרת מדת ענוותנותו הגדולה כשהוא אומר לו: "ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (להלן פסוק ט"ז), מלאך זה מיהו? אם נאמר שהכוונה למכת בכורות, הרי היא לא היתה על ידי מלאך ולא על ידי שליח ולא על ידי שרף, אלא מלאך זה הוא משה רבנו בעצמו! (כמ"ש רש"י). ובמקום להראות למלך אדום את עוזו וגבורותיו ולומר לו "וישלח אותי ויוציאנו ממצרים", הוא מסתיר את שמו ופעלו ואומר "וישלח מלאך".

*

העוזרת בביתו של הגאון חכם בן ציון אבא שאול זצ''ל סיפרה שבאחד הימים צלצל הטלפון, ועל הקו אשה המבקשת לשאול את הרב שאלה הלכתית. משנמסר הטלפון לרב ענה: "כן, מה השאלה?".

"את הרב אני צריכה", הבהירה האשה בחושבה כי אחד מבני הבית ענה במקום הרב. "כן, מה רצית?", חזר הרב ושאל. "אני מבקשת לדבר עם הרב". והרב שוב עונה: "כן, מה רצית?".

העוזרת אשר עמדה מן הצד בתימהון, ניגשה לרבנית ושאלה: "מדוע הרב אינו אומר לה שהוא הרב, ומסיים עם הסיפור הארוך הזה ברגע?".

"הסיפור הארוך הזה הוא לא מהיום", חייכה הרבנית, "עשרות שנים אני חיה עם הרב, ומעולם הוא לא הסכים להוציא מפיו שהוא הרב. גם אם זה יהיה ארוך ומפרך, אף אחד לא יצליח להוציא את המלה הזו מהפה שלו!".